(צילום: אבי חי)
20 שנה בלי אבא: חלקם היו תינוקות כשאבותיהם נפלו. אחרים עוד לא נולדו. 20 שנה אחרי הפיגועים הקטלניים של האינתיפאדה השנייה, שהובילו למבצע "חומת מגן" למיגור תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הם כעת חיילות וחיילים שצועדים בעקבות המורשת שהותירו אלה שלא ישובו. אלו הם סיפוריהם.
"הדסקית שהייתה עליו שומרת עליי"
אריאל חובב ז"ל היה מפקד פלוגה בצנחנים שנהרג בפיגוע ירי בשומרון, שבעה חודשים לאחר מותו נולדה נריה. היה לה ברור שגם היא תשרת ביום מן הימים בחטיבה האדומה: "משהו במקום הזה גורם לי להרגיש אותו כל יום"
סרן אריאל חובב ז"ל סיים בהצטיינות את קורס מפקדי הפלוגות, והיה אמור לחזור לצנחנים, שם שירת כסגן מפקד פלוגה. הוא נקלע לפיגוע ירי במחסום ואדי חרמייה בשומרון, הסתער לעבר המחבל אך נהרג מפגיעת כדור. שבעה חודשים לאחר מותו נולדה בתו נריה.
נריה חובב חיפשה את אביה בכל מקום, גם בצבא. כיום היא משרתת בחטיבת הצנחנים כמש"קית ת"ש, בדיוק באותה חטיבה בה שירת אביה שנפל. "משהו במקום הזה גורם לי להרגיש אותו כל יום", היא מספרת, "זו דרך בשבילי להכיר אותו". למרות שעוד לא נולדה כשאביה נהרג, נריה מרגישה געגוע עז לאביה: "הגעגוע באובדן כזה זה תסכול שאי אפשר להסביר במילים. כשמכירים מישהו הגעגוע מוחשי, אבל כשלא מכירים זה געגוע למשהו אחר, לא ידוע. כשההורים לידך נורא קל להסתכל דרכם על עצמך, וכשלא - החיפוש העצמי הוא שונה".
נריה, המתגוררת בהתנחלות עלי שבבנימין, היא הראשונה להתגייס במשפחתה. "הייתה המון התרגשות סביב זה. זו סגירת מעגל עבורי. גם משום שהחטיבה ליוותה אותנו בעשרים השנה האחרונות, וגם כי בכל דבר שאני עושה בחיים אני מחפשת את אבא", היא מספרת. "הוא חסר ביומיום, אבל זה הכי מורגש בצבא - שם הוא הקריב את חייו", נריה משתפת בכאב, "לשים את המדים ולשמוע את הסיפורים של החיילים שגם הוא התמודד איתם, אלה הרגעים שבהם אני צריכה את העצות שלו. הכי קשה זה לחיות עם תמונה בראש של האדם שלא הכרתי, אבל חי בתוכי. אני מרכיבה פאזל דרך המסע של החיים שלי".
היא נושאת עמה חפצים של אביה מהצבא: "אני נושאת את הדסקית שלו ואת ספר תהילים שהיה עליו בקרב - הם הולכים איתי ושומרים עליי. הכי קשה זה לחיות עם תמונה בראש של האדם שלא הכרתי, אבל חי בתוכי. אני מרכיבה פאזל דרך המסע של החיים שלי".
"הגיוס נתן לי תחושה של קרבה אליו"
דריה גביש הייתה בת שנתיים כשמחבל חדר לבית משפחתה באלון מורה ורצח את אביה אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל. היום היא משרתת כקצינה ומספרת על תחושת הפספוס: "קשה למלא את החלל, אני לא מצליחה להכיר אותו דרך זכרונות של אחרים"
מרץ 2002, ערב חג הפסח. מחבל חודר להתנחלות אלון מורה, פורץ לבית משפחת גביש ויורה לכל עבר. הוא מצליח לגבות את חייהם של ארבעה מבני המשפחה - רחל ודוד גביש, יצחק קנר, אביה של רחל, והבן אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל.
נעמה, אשתו של אברהם, שהתה גם היא בבית. בתושייה רבה היא סותמת את פיה של התינוקת דריה בת השנתיים ומתחבאת איתה מתחת לשולחן. כשהמחבל עולה לקומה השנייה, היא מצליחה לברוח מהבית ומצילה את חייהן.
דריה הפעוטה כבר בת 22, קצינת חינוך בדרגת סגן בבית הספר לקצינים בה"ד 1. היא לא זוכרת דבר מהפיגוע הרצחני שזעזע את המדינה באותם ימים, וגם לא מאבא: "הזיכרון שלי מתחיל שנתיים אחרי. למרות שמספרים לי עליו המון, בתחושה שלי קשה למלא את החלל והחוסר הזה. אני לא מצליחה להכיר אותו דרך זכרונות של אנשים אחרים. הייתי רוצה יותר, זה פספוס גדול עבורי. אומרים שהיו לו דרישות גבוהות מעצמו וגם לי יש את זה", היא מספרת. "יש כל מיני דברים משותפים וכל סיפור גורם לי לרצות להיות דומה לו, לאדם שהוא היה".
כשנשאלה אם אפשר להרגיש געגוע לאדם שלא הכירה, אמרה דריה כי התחושה המדויקת היא חוסר. "מציק כמו געגוע, אבל זה לא. הבנתי מגיל קטן שאין לחוסר הזה פתרון, זה לא ישתנה וצריך לחיות עם זה", דריה משתפת, "הוא חסר לי בעיקר בצמתים בחיים. כשיש לי שאלות על העתיד, אפילו לפני שחתמתי קבע, הייתי רוצה למשל לקבל ממנו עצה".
היום, כשהיא מתקרבת לדרגה שבה נהרג אביה בעת השירות הצבאי, היא מספרת על הבחירה להתגייס לצה"ל: "תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס, למרות שכיוונו אותי לשירות לאומי, כמו כל הבנות שלמדו אותי. זה היה מאוד חריג בנוף, ולקח זמן לסביבה לעכל את זה וברגע שהתגייסתי הבנתי שאני רוצה לצאת לקצונה". היא הוסיפה כי ההשוואה לאביה הקצין הייתה בלתי נמנעת מבחינתה: "הגיוס נתן לי תחושה של קרבה אליו, וגם דרך לנסות להכיר אותו דרך המערכת. רציתי לראות אם גם אני מצליחה להיות משמעותית ומוצלחת בה, ההשוואה בדיעבד היא לא נכונה כי העולמות שונים".
העובדה שלא זכתה להכיר את אביה נוכחת בחייה: "אין לי זכרונות מאבא שלי, וההנצחה שלו אצלי זה לרוב בתמונות עם מדים וסיפורים מהצבא. ככל שעובר הזמן אני מבינה כמה הוא היה משמעותי עבור הרבה אנשים. זה נותן עוד חתיכה לפאזל".
"היה לי אבא מדהים, רוצה להמשיך בדרכו"
רנ"ג מאיר פחימה נהרג בפיגוע רצחני כשמחבל מתאבד התפוצץ בקו 823, וגבה את חייהם של שבעה בני אדם. היום, בנו לידור משרת בחיל הים, ורוצה להמשיך בקריירה צבאית כמוהו: "המטרה שלי בחיים היא לחקות אותו"
רנ"ג מאיר פחימה ז"ל שירת שנים רבות כנגד תקשוב. בדרכו לבסיס, התפוצץ באוטובוס שבו נסע מחבל מתאבד. שבעה מהנוסעים, ומאיר ביניהם, נהרגו. לידור בנו, היה רק בן שנתיים כשאביו נהרג. "הוא לא יוצא לי מהראש", משחזר לידור את הזיכרון היחיד שנותר לו מאביו. "עמדתי על שולחן, והוא הרים אותי והניף אותי באויר - הייתי מאושר. זה זיכרון יחיד שמלווה אותי. כל השאר אני מכיר מסיפורים".
לידור משרת היום בחיל הים ושואף להיות דומה לאבא שלו, ש"כל מי שדיבר איתי עליו ציין מיד את טוב הלב שלו, את הדאגה ואת הנתינה שלו". לידור מספר כי "הוא תמיד לקח מעצמו ונתן לאחרים, וזה מעיד על הגדולה שלו כאדם. המטרה שלי בחיים היא לחקות אותו. במקרה כמו שלי, כל אחד היה רוצה להיות כמו אבא שלו - זו הנצחה בעיני".
כחלק מהרצון ללכת בדרכו של אביו, לידור מתכנן קריירה צבאית: "אבא שלי היה רנ"ג, ואני מאוד רוצה להמשיך בקבע כמוהו. אני רוצה להמשיך את הדרך שלו, והשליחות שלי היא לייצג אותו". עם המילה געגוע, לידור מתקשה: "יש לי רצון שלא נגמר להכיר אותו, להסתכל לו בעיניים. זה משהו שלא היה ולא יהיה לי. אני מתמודד עם זה בהתחקות אחר דמותו, אבל קשה לקרוא לזה געגוע.
"הוא חסר לי בעיקר ברגעים הקשים", מספר לידור, "אני תמיד זוכר שהרגעים הטובים קורים לי בזכותו, אבל בקשים אני צריך את הכתף שלו. אני שומע חברים שמדברים עם האבות שלהם, ורואה את המקום של האבא בבית. יש לי תחושת החמצה מאוד גדולה, אבל אני מבין שהיה לי אבא מדהים שכבר אין אנשים כמוהו. אני מסתובב עם גאווה עצומה".
"אבא שלי בא לי בחלומות"
מיכל יסקוב הייתה בת ארבעה חודשים כשאביה אבנר ולרי נהרג בקרב בג'נין. היא מספרת על השירות בגזרה שבה נפל: "סגירת מעגל", ועל קבלת ההצטיינות בבית הנשיא: "כולם שאלו איפה אבא שלך"
רס"ר אבנר ולרי יסקוב, נפל באחד הקרבות הקשים שידע צה"ל במבצע "חומת מגן", במחנה הפליטים בג'נין. הוא נהרג יחד עם עוד 12 לוחמים, בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל, והותיר אחריו את אשתו ההרה פנינה ובתו בת ארבעה חודשים.
מיכל מספרת על הקושי בכך שאין לה זכרונות מוחשיים מאביה: "הייתי בת ארבעה וחצי חודשים כשאבא שלי נפטר. יש המון סיפורים ששמעתי אבל אני לעולם לא אכיר אותו. אני כן יכולה לדמיין אותו, לא יותר מזה. אני לא מרגישה אותו וזה פספוס גדול עבורי".
היא משתפת בכאב שהמילה געגוע זרה לה: "אני שומעת בנות בבסיס שמתקשרות לאבא שלהן ואומרות שהן מתגעגעות וזו תחושה שאני לא מכירה. אני מכירה את החוסר באבא, בצבא במיוחד".
מיכל, הבת הבכורה, בחרה להתגייס לצה"ל כלוחמת חי"ר גבולות: "גדלנו בבית עם המון אהדה לצבא וזה שאני יתומת צה"ל רק חיזק את זה אצלי. אמא שלי מאוד חששה כשהתגייסתי לקרבי. היא אמרה 'אתן כמו אבא שלכן, רוצות להרוג אותי'. היה לה קשה, לגייס בת ראשונה למקום שבו היא איבדה את הבעל. כשנפצעתי אפילו התביישתי להתקשר לספר לה".
אחרי שנפצעה במהלך השירות נדרשה לשיבוץ מחדש: "אחד הקצינים קרא לי לשיחה ואמר שהוא יודע לאן לשבץ אותי, ושזו תהיה לי מעין סגירת מעגל". היא עברה לשרת כסמלת מבצעים בחטיבה המרחבית מנשה, החולשת על העיר ג'נין שבה נפל אביה: "באחת המשמרות שלי בחמ"ל נרצחה אסתר הורגן. שם נפל לי האסימון שאנחנו מאבדים פה אנשים בגזרה הזאת, ושאבא שלי היה אחד מהם. התקשרתי בבכי לאמא שלי. אבא שלי בא אליי בחלומות אחרי האירוע הזה. זה היה קשה".
לפני שנה זכתה לאות הצטיינות בטקס חגיגי בבית הנשיא: "כשקיבלתי מצטיינת נשיא ישבו בקהל אמא סבא וסבתא וכולם שאלו איפה אבא שלך. החוסר הוא גם בימי הולדת, בבת מצווה, בשבתות בקידוש, בכל מקום זה חסר".
אחותה הצעירה של מיכל, קארין ולריה יסקוב, נקראה על שם אביה שנהרג עוד לפני שנולדה. בשיחתם האחרונה לפני שנהרג, סיפרה פנינה לאבנר ולרי כי היא בהיריון. שמונה חודשים לאחר מותו נולדה בתו הצעירה - קארין ולריה.
"לקח לי זמן להתחבר לשם שלי", היא מספרת, "זה קצת מפחיד להיקרא על שם מישהו שנהרג. עם הזמן וההתבגרות התחלתי לאהוב את זה. יש לי משהו שהוא ייחודי רק לי. זה הדבר היחיד שיש לי ממנו. זה קטן, רק שם כביכול, אבל מבחינתי זה עולם ומלואו". את החוסר באביה היא מרגישה כל הזמן: "יותר ברגעים שקשה לי, שצריך יד מלטפת ואוזן קשבת. גם בצבא זה מורגש יותר. הוא חסר כל הזמן - בטקס ההשבעה, כשסיימתי גן וכשעליתי לכיתה א'. קשה להסביר את זה".
קארין סיפרה כי "אחותי יכולה להבין בדיוק מה זה, היא מבינה אותי ממבט בעיניים. גם חברות יתומות צה"ל שיש לי מבינות. בבית הספר למשל, כשהייתי מציגה את עצמי אז הייתי מקבלת רחמים ותחושה שאני שונה. בחברה של משפחות שכולות יש שייכות". היום היא משרתת כלוחמת מעברים במשטרה הצבאית ומספרת על הבחירה בשירות הקרבי: "רציתי לעשות תפקיד משמעותי. וגם בגלל אבא, רציתי להמשיך את הדרך שלו. דירבן אותי לדעת שיש לי את האופציה לקחת חלק במשהו שגם הוא היה בו".
גם היא מנסה לשרטט את דמותו של אביה מהסיפורים ששמעה. "יש לי רק דמות בראש, זה אף פעם לא יקלע בול למה שהוא היה", היא אומרת, "במה שאני כן מצליחה ליצור לעצמי, אני רואה דברים שדומים לי. הוא היה ביישן ומופנם ואני גם כזאת לפעמים. גם במראה החיצוני אני דומה לו".
אז איך מתגעגעים לאב שלא הכירה? "יש לי געגוע לדמות אבהית. יש לי קשר מדהים עם אמא שלי ויכול להיות שהייתי אמורה להיות בכלל ילדה של אבא. ילדים צריכים אבא, אבל אני לא יודעת אחרת", קארין אומרת. "אני רואה דברים שדומים לי. הוא היה ביישן ומופנם ואני גם כזאת לפעמים".
