1 צפייה בגלריה
ינואר 2001. טובה הרצל בהגשת כתב האמנה. משמאל: נשיא דרום אפריקה דאז תאבו מבקי
(מתוך ארכיון פרטי)
הייתי שגרירה בדרום אפריקה בראשית האלף, בזמן האינתיפאדה השנייה ולא רחוק מהמעבר של המדינה מאפרטהייד לדמוקרטיה ב-1994. בחוגים נרחבים שם רווחה הסברה שהיחסים בינינו ובין הפלסטינים - היו שהוסיפו לתיאוריה את ערביי ישראל - מקבילים למצב ששרר קודם בין השליטים הלבנים והנתינים השחורים. שיחות רבות עם פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואחרים התמקדו בהשוואה הפשטנית הזו, ואני בתגובה כתבתי מאמרים שהפריכו עמדה שהתעלמה מהיסטוריה וממורכבות. בנוסף למלל מאשים, גם הפגנות היו מנת חלקנו. לא היה קל.
אחרי שנה וחצי בתפקיד נרצחה אחייניתי בפיגוע התאבדות בירושלים. לאחר שבועיים בארץ חזרתי לדרום אפריקה בתקווה למצוא מעט יותר הבנה לעמדותינו בעניין הטרור, ובציפייה טבעית שבני השיח שלי, בוודאי אלה שעמם היו לי קשרים מקצועיים הדוקים, יגיבו לאובדן האישי. אלא שהם כמעט לא התייחסו. הרגשתי שהם חושבים שפשענו, ובצדק אנחנו משלמים מחיר.
ימים ספורים אחרי שובי השתתפתי בקבלת פנים כלשהי, דומני שהיה זה יום הבסטיליה. בשונה מהרושם שעולה מתמונות של כוסות משקה בידי משתתפים, לא מדובר במסיבה לשמה אלא במסגרת מקצועית מובהקת. בפרק זמן קצר פוגשים אנשים רבים וניתן להעלות ולסכם דברים בלי צורך לתאם לוחות זמנים. זוהי הזדמנות מצוינת לסגור עניין קטן של עבודה או כל תחום אחר, ואכן עמיתים רבים הביעו תנחומים. אבל מקרב גורמי השלטון הדרום אפריקני שהיו שם, רק היו"ר של ועדת החוץ (מוסלמי), שנהג לנצל כל הזדמנות כדי להאשים את ישראל ברצח עם וכו', ניגש אליי והשתתף בצערי. לקושי המוכר בעבודה בסביבה ביקורתית עד עוינת נוסף ממד אישי - התחושה שעבורם אני שקופה כבן אדם, רגשותיי חסרי חשיבות, וכמי שכמייצגת את הרוע, אין בעיה שהוא הגיע אליי ואל משפחתי.
בביקור אצל ראשת אחד מתשעה המחוזות שמרכיבים את דרום אפריקה, בעברה פעילה במאבק לשחרור, היא הסבירה לי שכמוהם, גם הפלסטינים לא פוגעים באזרחים. אבל אחייניתי נרצחה, וגדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות. לא, היא התעקשה, לא יכול להיות. לעיתונאי ותיק שתיאר את מצוקת הפלסטינים, באשמת ישראל כמובן, הגבתי בעזרת מידע טרי שהופיע בפרסום מכובד שהעמיד את יאסר ערפאת במקום טוב ברשימת עשירי העולם. בלי להניד עפעף הוא ענה שהכול התקבל בירושה, ושערפאת משתמש בכספו הפרטי כדי לסייע לעמו.
אירועי השבועות האחרונים מעוררים אצלי הזדהות עם הקשיים העומדים בפני הדיפלומטים שמייצגים את ישראל בחו"ל. לכי תתמודדי עם אידאליזציה שגורמת להתעלם מעובדות. לכו תוכיחו למי שכבר קבע עמדה, פחות מחודש אחרי זוועות חסרות תקדים שביצע חמאס, שלא מדובר בלוחמי חירות נקיי כפיים, שהארגון הקדיש את משאביו להתחמשות והתעשרות אישית במקום לרווחת העם, שהם יורים במי שאינו מעוניין להיות מגן אנושי, מחסלים יריבים, הורגים הומוסקסואלים ובאופן כללי אינם פועלים לפי ערכים של תומכיהם במערב.
טובה הרצלאם לא די לדיפלומטים הישראלים הנאלצים להתגונן מול ביטויים אנטי-ישראליים ואנטי-יהודים שלא ראינו שנים, ולהגיב לביקורת שמתעלמת ממה שקדם לתגובה של צה"ל, הרי שרבים מהם הורים וסבים לחיילים בסדיר או במילואים, יש להם אחים וחברים בצבא, וכולם דואגים למקורבים באזורים מוכי טילים. הלב בארץ, אבל הגוף, המוח ושעות היממה מגויסים כדי לענות לעומס הקיים תמיד, וביתר שאת בתקופות כאלו.
אני מנסה לדמיין מה קורה בנפשה של דיפלומטית שחבריה נרצחו באחד מקיבוצי העוטף, שבתה ויתרה ברגע האחרון על השתתפות במסיבה ברעים, או שבנה מגויס, ובמקום עבודתה במרחקים היא נדרשת להשיב לאמירות של מראיין שמטיח אשמה, ולא מוכן להאזין להסברים שחורגים מדקה ומסיסמה. אני נזכרת בכוחות הנפש שנדרשתי לגייס כדי להמשיך לתפקד בצורה מקצועית מתוך אבל, בידיעה שעבור רבים מבני שיחי הכאב שלי חסר חשיבות במקרה הטוב, ומוצדק במקרה האחר.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
