יום אחד, אחרי שמירי אלוני תבדל"א תלך בדרך כל בשר, ייקרא על שמה רחוב. אם לעיר היקרה בעולם נשאר קצת חוש צדק, תהיה זו הכיכר של נחלת בנימין, על הצומת הסואן שמחבר בין הרחובות אלנבי, שינקין וקינג ג'ורג'. שם, יודע כל מי שנקלע לפקק האנושי של שישי בצהריים, הייתה הזמרת מופיעה בקביעות.
מצד שני, ובהתחשב בתהליכים שעוברים על תל אביב, סביר יותר שזה ייגמר ב"מגדלי אלוני", על שמה של אחת הדמויות האיקוניות בזמר הישראלי. ראש העיר יגזור סרט, שר כלשהו יישא דברים על האישה שהייתה לעמוד תווך בתרבות, "שיר לשלום" יושמע ברמקולים השכורים ודיירי המגדלים ימחו דמעה וימהרו להוציא את הפומרניאן לטיול.
בישראל עדיף להיות פומרניאן מאשר אמן. נדירים האמנים שמזדקנים כאן בכבוד, שכן מלכתחילה הם בקבוצת סיכון. הם עצמאיים, תחום עיסוקם נטול רשת ביטחון, פרנסתם נתונה לטרנדים ולגחמותיו של הקהל, ורובם לא ניחנו באופי של כלכלן או יועץ השקעות (כך לא כותבים פסקול של מדינה, מתברר). הכניסו למשוואה הזו את יוקר המחיה ואת הקורונה, שמלבד הפגיעה בתרבות גם מקשה מאוד על קהל מבוגר לצרוך אותה, ערבבו את הכל עם הגישה הכללית של המדינה כלפי האזרח הממוצע – וקיבלתם אמנים ותיקים על סף חרפת רעב.
קיבלנו תזכורת כואבת לכך שהעבודה לא נגמרה. שאנחנו עדיין חיים בארץ חוגגת טייקוניה ויורקת אמניה. יום אחד נתהלך ברחוב הקרוי על שמם. אולי תהיה זו כיכר. אולי שכונת מגדלים
הם תמיד שם, מתים ומתחלפים, דואבים או חלילה מתאבדים. מתבוססים בקושי, בעוני, באין מפריע, לעיני המדינה שאת תרבותה, מורשתה ואזרחיה הם עיצבו. האמן עשה את שלו, האמן יכול ללכת.
הפעם זו מירי אלוני שבראיון מתוך בית החולים סיפרה כאן שמאז נקטעה רגלה לפני שלושה חודשים, בעקבות חיידק טורף, אין לה בית לחזור אליו. "אין לי רכוש, אין לי מכונית למכור, אין לי חסכונות" אמרה, וחבריה האמנים הודיעו על ערב התרמה.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןבעבר היה זה יצחק קלפטר, שחבריו ללהקת "כוורת" התאחדו כדי לגייס כסף על מנת שיוכל לעבור ניתוח. נעמי פולני, כלת פרס ישראל על תרומתה לתיאטרון ולמחול, הגיעה לפת לחם. בגיל 94 היא עטורת פרסים, אך נטולת פנסיה. גבי שושן לא חיכה לראות מה צופה לו זקנתו, הוא פשוט שם קץ לחייו בגיל 66. בעקבות מותו ב-2016 הודיעה שרת התרבות דאז, מירי רגב, שתפתח תחנת רדיו נוסטלגית במסגרת תאגיד השידור הציבורי, שתשים דגש על מוזיקה עברית של יוצרים ותיקים. ספוילר: זה לא קרה. גם לא עבר בחפיפה לשר התרבות החדש, חילי טרופר.
האחרון בהחלט לא מתעלם מהבעיה (הורחבה הקרן לאמנים במצוקה והוחזר פרס האמנים הוותיקים ע"ש אריק איינשטיין לאחר שנתיים של היעדר תקציב), אבל השבוע, בחסות זעקתה של אלוני, קיבלנו תזכורת כואבת לכך שהעבודה לא נגמרה. שאנחנו עדיין חיים בארץ חוגגת טייקוניה ויורקת אמניה. לא לפני שהיא לועסת אותם טוב-טוב, ניזונה ממרצם, נצבעת בכישרונם, מתהדרת בתוצרתם. יום אחד נתהלך ברחוב הקרוי על שמם. אולי תהיה זו כיכר. אולי שכונת מגדלים.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
