הנוכחות ההיסטורית של ארה"ב וברה"מ במזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם השנייה ייצגה לא רק מאבק בין-גושי על שטחי השפעה אסטרטגיים, אלא גם התנגשות בין שתי תפיסות עולם רעיוניות: מצד אחד ליברלית-דמוקרטית שאותה ייצגה ארה"ב, ומצד שני שמרנית-ריכוזית שאותה ייצגה ברה"מ. מטבע הדברים, הנטייה של העולם הערבי שחווה על בשרו את השליטה הקולוניאלית של בריטניה וצרפת - הדור הראשון של מעצמות המערב - הייתה להסתופף תחת כנפי המעצמה היריבה.
תרם לכך כנראה גם הדמיון במבנים הפוליטיים הריכוזיים של ברה"מ ומדינות המזרח התיכון, שנשלטו על ידי אנשי צבא סמכותיים, לא כל שכן הנטייה של המזרח התיכון להגדיר את עצמו במונחים של אידיאולוגיה אקטיביסטית פאן-ערבית שראתה לנכון להשיב לאזור יסודות כלל-קהילתיים, שנשחקו תחת רעיון הלאומיות המדינתית שהובאה אליו מאירופה והוגדרה בהסכם סיקס-פיקו מ-1916. על רקע זה בלטו קשרים הדוקים בין מדינות האזור כמו סוריה ומצרים לבין הסובייטים. לאלה הצטרפו זיקות הגומלין ההדוקות שבין גורמים אקטיביסטיים אחרים באזור, לרבות הארגונים הפלסטיניים של אש"ף, לבין הגוש המזרחי - הן במימון והן בסיוע פוליטי-מדיני.
תמונת המציאות הזאת החלה מתערערת למן שלהי שנות ה-80. התפרקות הגוש הקומוניסטי, והיחלשות ברה"מ שהובילה לכך, סימנו שינוי גם בכל הנוגע למיקומו של המזרח התיכון ביחס לפוליטיקה העולמית הקוטבית.
המלחמה באוקראינה גדולה כפי הנראה ממידות המרחב הטריטוריאלי שבו היא מתנהלת. היא מהדהדת את העימות שממילא מתקיים בשנים האחרונות גם במזה"ת בין "אנשי הכבוד" ל"אנשי העושר"
הסדר העולמי שהתהווה בעקבות "קץ ההיסטוריה" ו"הפאקס-אמריקנה", הביא לתמורות גם במזרח התיכון ולפיחות משמעותי במעמדה של מי שהפכה מברה"מ לרוסיה. לכך היו גם השלכות בתחום המדיני. הדבר המריץ את תהליך ההשלמה של העולם הערבי עם ישראל ועמד גם מאחורי התהליכים המדיניים בינה לבין הפלסטינים וחלקים מהעולם הערבי בשנות ה-90.
ואולם כניסתו של המזרח התיכון למאה ה-21 סימנה את התערערות הסדר הפוליטי-כלכלי שהתגבש לקראת סוף המילניום ונשען על סימביוזה בין משטרים פוליטיים ריכוזיים וכלכלות ניאו-ליברליות שהתפתחו בחסות הקרבה למערב. הטלטלה שפקדה את המזרח התיכון למן חורף 2010 ונודעה בשם "האביב הערבי" הייתה הביטוי של התפרקות הסדר האזורי. עבור ציבורים רבים, למשל במצרים ובתוניסיה, נוצרה תקרת זכוכית שמנעה מהם ליהנות מפירות הצמיחה הכלכלית הניאו-ליברלית שזרמו בעיקר לראשי השלטון וקבוצת מקורביהם. "גן העדן" התועלתני-כלכלי התברר כמוגבל בהשפעתו על המזרח התיכון.
במרוצת השנים התברר כי "האביב" הפך לסוג של "חורף". חלקים מהמזרח התיכון לא הצליחו להתגבר על תופעות הלוואי שהיו מנת חלקה של הטלטלה שחווה. המדינות העניות יותר, כמו מצרים, לא ממש הצליחו לספק מענה לדרישות הכלכליות של אזרחיהן. חוסר היציבות הפוליטית והכאוס שנגרמו באחרות, והבולטת שבהן היא כמובן סוריה ששקעה למלחמת אזרחים עקובה מדם, הפכו לדפוס בולט של הפוליטיקה המקומית.
מגמות אלה נתנו דחיפה לבחישה הגדולה שהחלה מצד גורמים חזקים ברמה האזורית והעולמית באזור: בעיקר איראן וטורקיה, אבל גם רוסיה, שחיפשה נתיבים לחידוש מעמדה העולמי במסגרת חתירתו של ולדימיר פוטין לתיקון אפקט התפרקות ברה"מ.
המשותף לשלוש המדינות הללו היא לא רק תפיסה פוליטית ריכוזית ודכאנית מבית, אלא גם גישה אידיאולוגית-אקטיביסטית המתחברת פחות לענייני כלכלה ויותר לתפיסות היסטוריות, תרבותיות ופרימורדיאליות (שמייחסות חשיבות לקדמוניותן של אומות). זה הרקע שהביא את רוסיה חזרה למזרח התיכון דרך הפירצה הסורית, במקביל למאמציה לסמן מחדש את מרחב ההשפעה הקרוב אליה במזרח אירופה וספציפית באוקראינה שהיא ערש התרבות הרוסית.
משכך מביאה איתה רוסיה מחדש למזרח התיכון לא רק את שאיפותיה העצמיות לגדלות אסטרטגית ולמעצמתיות מחודשת, אלא גם ניחוחות מוכרים של אידיאולוגיה צרופה המשולבת עם אקטיביזם ומסורת פוליטית ריכוזית.
ד"ר דורון מצאבהיבט הזה, המלחמה באוקראינה גדולה כפי הנראה ממידות המרחב הטריטוריאלי שבו היא מתנהלת. היא מהדהדת את העימות שממילא מתקיים בשנים האחרונות גם במזרח התיכון בין "אנשי הכבוד" המזוהים עם עולמות התוכן האידיאולוגיים של האקטיביסטים בשכונה נוסח איראן, חיזבאללה, סוריה וחמאס, לבין "אנשי העושר" המזוהים עם עולמות התוכן הכלכליים-תועלתניים של שמרני השכונה, נוסח ישראל ומדינות המפרץ.
יש סימנים שהעימות הזה מתחדד בשנה האחרונה. החדשות הרעות הן שבחסות האירוע באוקראינה וחזרת הפוליטיקה הישנה שרוסיה ושחקנים אזוריים אחרים פועלים במסגרתה, תיאלץ ישראל להסתגל במהרה למציאות חדשה-ישנה במזרח התיכון; כזו שבה יתרונות כלכליים וטכנולוגיים לבדם לא יועילו כדי להתמודד עם שחקנים עניים אבל עצבניים ובעיקר אקטיביסטים, שמוכנים להסתפק בהרבה פחות "עושר" למען הרבה יותר "כבוד".
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
