עמדותיה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון בנוגע למאבק הקורונה מוכרות ומקוממות. העמדות הללו הן שהביאו לפיטורי המנכ"ל יגאל סלוביק, והן שהובילו לעימות מתמשך בינה לבין חבריה לממשלה סביב חיסוני הילדים. אבל אף שהמאבק במגפה הוא דחוף וחשוב עד מאוד, במקרה של משרד החינוך מדובר בסך הכל בעוד סימפטום. סימפטום של מערכת מסורבלת ומוכה, שדרך המאבק בקורונה ניתן להציץ למתרחש בה בעוד היבטים.
הקורונה היא זרקור רב-כח, והיא האירה באופן מביך מרחבים רבים בחיינו. בתי הספר והגנים היו אזור כזה. אמנם המערכת פועלת כסדרה מתחילת השנה, וזה לא עניין של מה בכך, אבל בתוך בתי הספר הצוותים החינוכיים מתמודדים עם מציאות לא פשוטה. הפערים בתוך הכיתות ובין בתי הספר אדירים, האלימות גואה, וישנו מחסור דרמטי בכוח אדם. ראשי רשויות מחזרים אחר הפתחים כדי למצוא סייעות לגני הילדים ולחינוך המיוחד, מורים רבים עוזבים את המקצוע, חלקם אפילו באמצע השנה.
כל הקשיים הללו היו קיימים עוד לפני המגפה, אבל היא העצימה אותם פי כמה וכמה. גם ההתמודדות הבריאותית היא סוגייה כזו. עצם זה שהמשרד לא הצליח לגבש מדיניות ששמה את בריאותם של התלמידים לפני הכל היא מדאיגה פעמיים: גם בשל בריאות ילדינו, וגם כיוון שמדובר בסוגייה כמעט קלה. טכנית. יש דרג מקצועי בתחום הבריאות, יש מסורת של חיסונים בבתי הספר, ובסך הכל נדרש לקבל את ההחלטה הקלה והמתבקשת. אם במרחב הזה ישנו קושי לקבל החלטה בין מנכ"ל לשרה, מה נאמר על אזורים מורכבים פי כמה וכמה כמו צמצום פערים או התמודדות עם כוח אדם לא איכותי וחסר?
הכשל המערכתי המהדהד הזה לא מתרחש רק בטיפול הבריאותי במגפה, אלא בטיפול בכל תחום שנפגע בעקבותיה. גם בפערים הלימודיים, גם בגיוס כוח האדם ושימורו, וגם בהתוויית החזון החינוכי
משיחות ארוכות עם מורות ומורים, עם אמהות ואבות, התחושה המרכזית היא של חוסר אונים. כל אחד בגזרתו מנסה לרוב לעשות את המיטב, אבל לבסוף אין מערכת שיכולה לתת תנאים לעבודה משמעותית. העובדה שהמשרד סבל מחילופי שרים ומהיעדר ממשלה תקופה ארוכה לא עשתה איתו חסד. למרות המאמץ של אנשי המקצוע, בפועל המשרד הוא נושאת המטוסים שאמורה להניע על גבה את כלל המערכת.
עמיתי נדב איל כתב כאן אתמול (יום ג') בפירוט כיצד משרד החינוך התנער מלקיחת אחריות והעביר למנהלים את המשימה הבלתי אפשרית של חיסוני הילדים. ההשלכות הן דרמטיות: אוכלוסיות מוחלשות, שממילא פחות מתחסנות, הן אלו שלא יקבלו מענה.
הכשל המערכתי המהדהד הזה לא מתרחש רק בטיפול הבריאותי במגפה, אלא בטיפול בכל תחום שנפגע בעקבותיה. גם בפערים הלימודיים, גם בגיוס כוח האדם ושימורו, וגם בהתוויית החזון החינוכי – המנהלות והמנהלים נשלחים אל השטח בלי כלים ובלי גיבוי. תחושת הבדידות משתקפת שוב ושוב מכל עבר, כמו בחדר מראות.
חן ארצי סרורמשרד החינוך, כמו מערכת החינוך כולה, לא זקוקים לגיבור או לגיבורה שיצילו ויגאלו ויגנו וישנו. הם לא זקוקים לעוד רפורמות, לעוד "ימים מיוחדים" או סמלים ריקים. משרד החינוך, כמו מערכת החינוך, זקוקים בעיקר לתנאים טובים לעבודה. כוח אדם, גיבוי של החלטות חינוכיות, משאבים נגישים, מודלים חינוכיים רלוונטיים שמתוכם ניתן לבחור, צמצום דרמטי של בירוקרטיה, והנהגה שיודעת לדבר בקול אחד ולא בקולות סותרים. דאגה לבריאות הילדים במקום כניעה לפייק ניוז זהו עוד תנאי הכרחי ללמידה סדירה ומשמעותית, לא כזו שמכלה את כוחם של המנהלים והמנהלות ברדיפה אחרי אישורים וניהול קמפיינים בריאותיים בעצמם.
הפארסה של חיסוני הילדים היא כבר לא סוגייה מקומית של שרה ספציפית, אלא כזאת שראש הממשלה צריך להתערב בה ולהתוות את המדיניות שלו. זה נושא חשוב מדי כי ההשלכות שלו הן לא רק בריאותיות, אלא השלכות ארוכות טווח בתחום החינוכי. לבסוף, כמו תמיד, מי שישלמו את מחיר הכאוס יהיו מי שתמיד משלמים אותו – התלמידות והתלמידים המוחלשים. בתחום החינוך, כמו בתחום הבריאות, הם אלו שייעלמו אל תוך הבולענים שהמערכת יצרה במו ידיה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
