להלן תקציר של כמה מהסרטים הזוכים בעשור האחרון בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, הנציג שלנו לאוסקר: עולה מאיראן מכריח את בנו להצטרף לעבודה בלול שלו במושב בדרום הארץ בשנות ה-70; אם מתמודדת עם מחלת ניוון השרירים של בתה; אישה מנסה במשך שנים להשיג גט מבעלה; אב מתמודד עם מות בנו ששירת במחסום; צעיר מברלין מגיע לירושלים ומשתלב במאפייה; חתונה נכפית על צעירה בדואית; חתונה לא-בדיוק-נכפית על צעירה חרדית; ומה הוביל את יגאל עמיר לרצוח את רבין?
עיון ברשימה האקלקטית לעיל רק מוכיח די בקלות שמי שמאשימים תדיר את הקולנוע הישראלי ויוצריו בכך שהם מתעניינים רק ב"כיבוש" וב"השחרת פניה של ישראל" - פשוט לא צופים בקולנוע ישראלי. להפך, לאורך רוב העשור האחרון נמנעו יוצרים מעיסוק ישיר בפוליטיקה כמו מאש, אולי כי חששו לחטוף צעקות מאתם-יודעים-מי.
הזוכה הטרי, "ויהי בוקר" של ערן קולירין, רק מושך את השטיח טיפה לכיוון השני, כשהוא עוסק בקישקע של הסכסוך היהודי-ערבי, דרך משל, מציאות מוגזמת, מה שתרצו. עיבוד לספר של סייד קשוע, על כפר ערבי-ישראלי שנופל יום אחד, ללא הסברים, לסיוט קפקאי-ישראלי: סגר מוחלט, וניתוק מהעולם החיצוני.
מי שמאמינים שאמנות היא בזבוז זמן וכסף, שתשעים אחוז מיוצרי הקולנוע מגיעים מאותם שני רחובות בתל אביב, ושאסור למדינה לממן מה עלול להיתפס כביקורת, לא ישתכנעו גם כשאל דוכן הנואמים בטקס יעלו אלופים בצה"ל
הקולנוע הישראלי ברובו הגדול אינו פוליטי אלא אישי - התגונן בטקס יו"ר האקדמיה לקולנוע אסף אמיר, כאילו ימי מירי רגב במשרד ושליחיה בטוקבקים לא תמו. אולי הגיע הזמן לשאול: למי אכפת? למרות "ספירת הראשים" הדי משכנעת שהוצגה כאן בפתיחה, מובן שיש (גם) סרטים פוליטיים שנעשים כאן, ומובן שהם מטבעם מרגיזים את מי שלא מסכים איתם, וטוב שכך. אנחנו חיים במדינה עם היסטוריה וחיי יומיום קצת יותר מעניינים מאשר בשוודיה.
מי שמאמינים בכל ליבם - בלשון מכובסת כזו או אחרת - שאמנות היא בזבוז זמן וכסף, שתשעים אחוז מיוצרי הקולנוע מגיעים מאותם שני רחובות בתל אביב (שקר), ובטח שאסור למדינה לממן כל מה שחלילה עלול להיתפס כביקורת על עצמה, לא ישתכנעו גם כשאל דוכן הנואמים בטקס יעלו אלופים בצה"ל.
הפעם עלו - רחמנא ליצלן - שחקנים ויוצרים ערבים (מבין הזוכים בפרס המשחק, שלושה היו מ"ויהי בוקר"). כן, יש שחקנים ויוצרים כאלה, ויש לזכור שהם מייצגים - בדרגות כאלה ואחרות - עמדות שגורות בקרב כ-20 אחוז מהציבור בארץ ששווה להקשיב לו. כשם שהיה שווה להקשיב לרמה בורשטיין כשעשתה סרט מנקודת מבט חרדית ("למלא את החלל").
בנימין טוביאסצילום: בנימין טוביאסאני משוכנע שגם "לשחרר את שולי" וגם "ג'יימס בונד" הם פוליטיים בדרכם, כשם ש"ויהי בוקר" ו"פוקסטרוט" הם אנושיים. אבל אם יש בשורה אופטימית מטקס האופיר האחרון והזוכה בו: נגמרה ההיסטריה, ונגמר הצורך בהצדקות. שלושה מהיוצרים הישראלים הבולטים (ערן קולירין, אבי נשר, נדב לפיד) יצרו השנה סרטים שעוסקים בצורה בוטה ומפורשת ב"סכסוך" ובפוליטיקה. אחד גרף את כל הפרסים החשובים. האחר לא קיבל פסלון אחד לרפואה. אז מכך נסיק שהאקדמיה אוהבת או שונאת סרטים פוליטיים וביקורתיים?
התשובה, כמו תמיד, נכתבה כנראה בראשכם עוד לפני שקראתם את המאמר הזה.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
