חגיגות העצמאות הן רייטינג שיא לתיאודור הרצל. ובשאר השנה - דממה. כיצד קרה שחוזה מדינת היהודים, האיש שבמו ידיו הדלות ובריאותו המתרופפת השקיע את הון משפחתו בחלום הציוני עד פרוטתו האחרונה, טושטש לכדי זיכרון מתפוגג.
זו תערובת של רשעות, תחכום והפרת אמונים לאמת ההיסטורית: למישהו היה חשוב לצייר את הרצל כדמות חילונית, ערום מכל סממן יהודי דתי־אורתודוקסי. הדביקו להרצל עלילות כאילו היה יהודי אנטי־דתי ללא רקע תורני. הסוף הטרגי של משפחתו, שאותה הזניח עקב מסירותו למפעל הציוני, מונף לכדי הוכחה שמשפחתו השתמדה לנצרות - ומכאן קצרה הדרך לקרע מוחלט בין הרצל ליהדות האורתודוקסית, היום הרצל איננו בשיח הלאומי מפני שהקבוצות הדתיות המרכזיות בציבוריות הישראלית מבססות את יחסן אליו על מידע מסולף, וכנראה בכוונת מכוון.
מה בעצם קרה? 2000 שנות גלות ונהרות של דם יהודי שנשפך עקב פרעות ללא סוף לא שיכנעו אותנו לנסות ולחזור לארץ אבותינו. גם לא כל כך יכולנו. האקלים הגיאופוליטי לא איפשר זאת, וגם הגישה האורתודוקסית הקלאסית לא תמכה בכך. עם צמצום ה"נומרוס קלאוזוס" כלפי היהודים ברחבי אירופה ועלייה במספר בוגרי אוניברסיטה יהודים נפרצו חומות ההשכלה. פתאם יש ליהודים סטודנטים משכילים, מצוידים ברעיונות ליברליים. הסטודנטים הללו היו חמושים בהרבה חוצפה ואומץ, והם העזו לחשוב על שיבה לציון והקמתה של חברה חופשית ודמוקרטית בארץ האבות. עם תחילת המרוץ ליישוב הארץ - רוב האורתודוקסיה החרדית דגלה ב"שב ואל תעשה". כך שנשארנו עם השכבה של הצעירים החילונים שהיו אמנם חילונים, אך עם רקע וקשר עז ליהדות הקלאסית (כי אחרת למה להגיע לארץ הקודש) - והם הרימו את הכפפה. הצטרפו אליהם יהודים אורתודוקסים רבים - אך הלהט המהפכני של המנהיגות הציונית הפחות דתית הוא שבסוף הכריע.
ואז הגיע הרצל. חמוש בזקן וללא כיפה, עם טונות של כריזמה וביטחון עצמי מטורף. האיש רוקם בריתות מדיניות, נפגש עם שועי עולם, מסגל לעצמו גינוני מלכות ומדינאות בדיוק כמו משה רבנו - ומצליח לרתק את העולם. לא פלא שהמוני בית ישראל ראו אז בהרצל כאיש שנבחר על ידי האל להשיב את עמו לארץ המובטחת. את הרוח היהודית הציונית האורתודוקסית הוא הביא ישר מהבית: סבו היה החזן והשוחט של העיירה זמלין שבסרביה, שם פעל הרב יעקב אלקלעי, מגדולי רבני אירופה בעת ההיא, שהקדיש את חייו ליישוב ארץ־ישראל - אך האורתודוקסיה האירופאית לא שעתה לקריאותיו. מי שהקשיב לו קשב רב היה תלמידו, אביו של הרצל, יעקב, שהיה גם סמוך לשולחנו של הרב יוסף נטונק - חלוץ ציוני אורתודוקסי. על ברכי אלה גדל תיאודור הרצל. ייתכן שהיה חלש מבחינת התרגול האימוני של היהדות, אך המסלול שהוא עבר מהמחשבה המוטעית שניתן לבנות ליהודים מדינה ליברלית חילונית בכל מקום בעולם (סיפור אוגנדה) ועד להכרה שפתרון ליהודים יכול להיות רק בישראל, בהקמת בית יהודי המושתת על אדני הסיפור התנ"כי - הוא הדוגמה המקראית ל"הנני" שאמר אברהם אבינו.
רמי סימניצילום: עצמיהרצל יצא לבדו במסע הארוך להציל את אחיו מהשמדה אין־סופית. בנאומו בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון הצהיר כי "הציונות היא שיבה אל היהדות". הכרתו היהודית, שאותה ספג מאביו, התחזקה בעיקר לאחר ביקורו בארץ־ישראל, פגישותיו עם המתיישבים - שחלקם ראו בו משיח - ויחסיו עם הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות החרדים הראשונים, שבו הוא ראה מורה דרך. אך בדרך לכינון אתוס ציוני חילוני למישהו היה חשוב להציג את הרצל כעירום מכל סממן יהודי דתי - והיהדות האורתודוקסית נפלה בפח.
הגיע זמן איחוי. החברה היהודית־דתית צריכה לשוב ולחבק את הרצל. סביב דמותו האמיתית ניתן לכונן את רוח ההסכמה הלאומית של עם ישראל על כל גווניו, שכה חסרה לנו לאחרונה. כל השכבות בחברה הישראלית הנפלאה צריכים לקבל את הרצל שלהן. הרצל נזרק מתחת לגלגלי האוטובוס של הציונות, במקום לשבת בכיסא הנהג. הוא צריך לחזור הביתה, לבית שהוא מעולם לא עזב.
