לאחר בחירות 1999 הצטרפה מרצ לממשלת אהוד ברק שניצח את בנימין נתניהו. "ישראל אחת", שמה של מפלגת העבודה דאז, קיבלה 26 מנדטים בלבד, מה שגרם להקמת קואליציה רופפת שבה השתתפו גם ש"ס, מפלגת המרכז, המפד"ל, ישראל בעלייה וגשר של דוד לוי, שנכללה ברשימת ישראל אחת. תומכי מרצ דרשו ממנה שלא תשב עם ש"ס, אבל היא ויתרה בשם עיקרון "רק לא ביבי" שהיה תקף גם אז. יו"ר מרצ יוסי שריד מונה לשר החינוך ומשולם נהרי מש"ס שימש כסגנו, חיבור שהתגלה עד מהירה כנפיץ: בעקבות כספים שהוקצו מחוץ לתקציב המדינה למערכת החינוך של ש"ס, הודיע שריד שמרצ תפרוש מן הקואליציה, מה שהוביל בהמשך להתפרקות הממשלה ולנפילתה.
לאחר כ-20 שנה הצטרפה מרצ בראשות ניצן הורוביץ לממשלה לא פחות בעייתית בהרכבה, אבל גם כאן טיהר העיקרון של "רק לא ביבי" את השרץ האידיאולוגי. הורוביץ למד את הלקח של שריד והחליט שהפעם לא יחמיץ את ההזדמנות שאליה נקלע מחנה השמאל אחת לדור – השתתפות בהנהגת המדינה.
מרצ נכנסה לשדה מוקשים והייתה מוכנה לשלם מחיר. שלטון הימין הוא מבחינתה לא רק ויכוח על ארץ ישראל השלמה, אלא גם על ארץ ישראל השפויה. הרעיון שנאשם בפלילים יחזור לנהל את המדינה ויתנכל למערכת אכיפת החוק, מנוגד לערכים הדמוקרטיים הבסיסיים במצע שלה. זהו מלכוד קלאסי: מרצ נמצאת במצב אבסורדי שבמסגרתו היא נאבקת על עיקרון חשוב אחד (שלטון החוק), בידיעה שהמחיר הוא ויתור על עיקרון חשוב אחר (תהליך מדיני שמטרתו הסדר מול הפלסטינים).
אלא שככל שחולף הזמן תחת ממשלת בנט-לפיד מאבדת מרצ את זהותה האידיאולוגית. היא אימצה את גישת מפא"י ההיסטורית שלפיה המהות של מפלגת שלטון פירושה הסכמה לפשרות. לאורך השנים התנגדה מרצ לפשרות בנושאי דת ומדינה, ובתחום המדיני היא פעלה נמרצות לחזרה לגבולות 1967. בכך היא שימשה סמן שמאלי של המפה הפוליטית הציונית, כזה ששואף לרצוי ולא מתפשר על המצוי. זה היה ייחודה והצידוק לקיומה בתוך מחנה המגדיר את עצמו "מרכז" ולא שמאל.
אבל היום, כשמרצ מרכינה ראש מול המשך הבנייה בשטחים וחוק הלאום, היא בעצם הפכה למפלגת סופרמרקט בסגנון מפא"י. איזו סיבה יש להצביע עבורה כשהיא מספקת אותה סחורה בדיוק כמו מפלגות העבודה, יש עתיד וכחול לבן? ואכן, בסקר שנערך השבוע בידי חברת "פאנלס פוליטיקס" מרצ לא עוברת את אחוז החסימה ומקבלת 2.5% בלבד במקרה של בחירות עכשוויות.
המשבר אולי התעצם בעקבות אירוע הפרישה המוזר של ח"כ ג'ידא רינאווי זועבי, אבל הוא החל קודם לכן, וניכר בהשתתפות נמוכה של מרצ באירועי מחאה שאפיינו אותה בעבר בנושאי חברה, זכויות אזרח וחתירה לשלום.
ד"ר ברוך לשםהבעיה העיקרית של מרצ היא שהיו"ר ניצן הורוביץ לא נתפש כמי שמסוגל לחלץ אותה ממנו. במקום להילחם על ייחודה של מפלגתו, הוא דווקא חותר לבריתות פוליטיות שמטשטשות אותה. לקראת בחירות מרץ 2020 הוא היה שותף להקמת רשימה משותפת עם "העבודה" ו"גשר" עם אורלי לוי, וגם כיום הוא מעוניין באיחוד עם העבודה אף שמרב מיכאלי דוחה את הרעיון.
ייתכן שהורוביץ נואש מהרעיון של מרצ עצמאית ואין לו את האנרגיות להוביל אותה. הטענה של רינאווי זועבי שהוא לא נהג לומר לה שלום בכנסת מתווספת לטענות אחרות שלפיהן מדובר באדם קריר שלא מצטיין ביחסי אנוש. ספק אם זו הדמות שיכולה להוביל מפלגה שאופיינה פעם בלהט אנושי ואידיאולוגי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
