הייתי השבוע בניר עוז. בחרנו תאריך שרירותי להניח בו מצבה על קברו של אבי שנרצח ב-7 באוקטובר. בין המאבק על חייו של שאלעד, לבין המאבק על חייה של אמי שחזרה מהשבי במצב נוראי ועדיין מאושפזת, זה נדחק בסדר העדיפויות. אבל זה לא נתן לי מנוח, ואבא שלי הוא אדם שאהב מנוחה ושקט. מצבה נותנת שקט, ודאות, לצד הכאב הנוראי. לכל כך הרבה משפחות, וגם לנו, אין ודאות ביחס לאהובינו, וזה הסיוט הנורא מכולם.
זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להסתובב בשבילי הקיבוץ. לא נכנסתי לבתים כי זה עוד גדול עליי ואני משתדלת לשמור על עצמי. ישנן כמה מחשבות מהיום הזה, עם זאת, שחשוב לי שיגיעו לכמה שיותר אנשים.
הדבר הראשון והכי חשוב, הוא שההחלטה על עסקה נמצאת בידיו של ראש הממשלה, וגם בידיהם של הקבינט והממשלה. הם יכולים להחליט האם ומתי אהובינו יחזרו. מדינות חזקות בוחרות להציל חיים ולא להקריב אותם. מדינות חזקות יודעות לאן הן רוצות להגיע ומתוות את הדרך לשם. ישראל חזקה לעסקה: החזרת החטופים היא הדרך היחידה שתבטיח כעת בטחון אישי,לאומי וגם איזורי.
כולנו משפחות חטופים ומשפחות שכול, בפועל או בפוטנציאל. הרף יורד
הדבר השני קשה לעיכול. קחו נשימה. כולנו משפחות חטופים ומשפחות שכול, בפועל או בפוטנציאל. הרף יורד. לפני תשע שנים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל נפלו בקרב ונחטפו לעזה. הם עדיין שם. ב-7 באוקטובר ילדים, נשים, קשישות וקשישים, גברים וחיילים נחטפו, רובם עדיין שם.
עכשיו נלך צעד נוסף - אל תסתפקו בלהיות "משפחות החטופים/שכול" אלא המצב הוא שאת.ה עצמך חטופ.ה. ויודע.ת (כי זה קורה ברגעים אלו ממש) שהמדינה שלך לא תציל אותך אם מחר הפור יפול עלייך, לא בדחיפות בכל אופן. גם לא את ילדייך. ההנהגה תתמהמה, תגרור רגליים, תתרץ, תסביר שהתנאים להחזיר אותך לא מספיק טובים. עכשיו, עם הידיעה הזו, אנחנו צריכים לחיות, לעבוד, להשכיב את ילדינו לישון ולספר לעצמנו שאנחנו בטוחים. סרט אימה, לא?
עד 7 באוקטובר עבדתי כמטפלת במרפאה לבריאות הנפש. אני יודעת שנפש האדם היא דבר יקר מאוד. אני לוקחת סיכון שהמילים האלו יגבירו חרדה אבל אני מרגישה צורך להסביר למה המציאות בזמן הזה אכן מאיימת מאוד. אם החטופים לא יוחזרו לישראל - אף אחד מאיתנו לא בטוח כאן. זה ישנה את הד-נ-א שלנו ולא תהיה דרך חזרה. ישראל תשנה את פניה ואופיה.
זה מוביל אותי לדבר האחרון והוא, לתחושתי, הדבר היחידי שנותר לעשות ויש בו תקווה. אני, וגם אתם, לא חסרי אונים. אנחנו הציבור וההנהגה שלנו צריכה אותנו ואכפת לה לאן הרוח נושבת בציבור. הציבור אדיש? אפשר להמשיך כרגיל והם יוכלו לא לעשות כלום. הציבור אומר קודם כל מיטוט החמאס? אז נקמה תהיה לפני הצלת חיים. אבל אם הציבור, שהוא אני ואתם והחברים והשכנים שלכם יצא לרחובות, למחאה ויגיד- עד כאן! אנחנו בוחרים בחיים לפני נקמה! קדמו עסקת חטופים לפני כל דבר אחר! אז, יש למקום הזה, ולכולנו, תקווה.
לזכרו של אבא שלי, והקיבוץ שלי, שלימדו אותי לבחור בחיים ולהאמין באדם. גם ברוחו, רוח עז
פורסם לראשונה: 11:41, 27.03.24
