שיחת הטלפון הראשונה מהכפר דומא התקבלה ב-31 ביולי 2015, קצת אחר השעה 3:00 בלילה. "בית עולה באש, יש נפגעים", דיווח אחד השכנים למשטרה הפלסטינית. משם עבר הדיווח למשרד התיאום והקישור של המינהל האזרחי בשכם. כוחות כיבוי, משטרה וצבא הוקפצו מיד לזירה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשהאש דעכה, התגלתה התמונה המחרידה: תינוק בן שנה וחצי נשרף למוות בשנתו, הוריו של הפעוט ואחיו בן הארבע נפצעו אנושות. על הקיר החיצוני של הבית רוססו הכתובות "יחי המלך המשיח" ו"נקמה". את הבית והחצר מילא ריח חריף של פלסטיק שרוף, פיח ודם. קירות הבית היו מפויחים, ומהריהוט נותרו רק שרידים של שריפה שבערה וכילתה הכול. בית נוסף שהוצת, גם הוא על ידי בקבוק תבערה, היה ריק מתושביו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שלושת הפצועים פונו לבית החולים בשכם ומשם במסוק לבית החולים שיבא כשהם במצב אנוש. לזירה הוזעקו מיד אנשי החטיבה היהודית בשב"כ. ההערכה של כלל הגורמים התבססה על דפוס הפעולה, על עדויות מהכפר ועל הגרפיטי וקבעה חד-משמעית: מדובר בטרור יהודי.
למחרת, יום שישי בבוקר, מדינת ישראל מתעוררת לסדר יום חדש: ההצתה בדומא גבתה תוצאה קטלנית - עלי דוואבשה, תינוק בן שנה וחצי, נשרף כשישן במיטתו. ההנחיה שיוצאת מהדרג המדיני ברורה: יש להפעיל את כל האמצעים שעומדים לרשות כוחות הביטחון כדי לאתר את הרוצחים.
רכזי הגזרה וראשי הדסק - הענף שבו מרוכז ומנותח החומר המודיעיני שמגיע מרכזי החטיבה ומהיחידות הטכנולוגיות - ערכו רשימת חשודים פוטנציאליים. בדיון שכונס במטה השב"כ נופו בתחילה כל אלה שהמודיעין ידע להצביע על אליבי עבורם: כאלה שהיו מורחקים מיהודה ושומרון, או שנכחו בגזרות אחרות בליל הפיגוע. עד השעה 15:00 בצהרי יום שישי נותרו בחטיבה היהודית עם שני שמות של חשודים אפשריים:
הראשון הוא א', קטין בן 16, בנו של רב מיישוב בשומרון המזוהה עם הזרם המתון בימין הדתי. א' זכה לתהילת עולם במאחזים אחרי שלעג לחוקרי השב"כ בסרטון שהופץ לאחר עוד חקירה שלא העלתה דבר. בדסק המודיעין של החטיבה היהודית מוכר א' כצעיר חסר מנוח, פראי, בלתי נשלט, מדלג מגבעה לגבעה, בעל מוח מבריק. אחד מאנשי הדסק מציין בדיון, שכמה שעות לפני הפיגוע, א' בילה עם חבריו באחד המאחזים בערב פויקה, אבל עזב את המקום לפני שהערב הסתיים.
השם השני שעולה הוא עמירם בן אוליאל, שמתואר בצוות החקירה כאחד הפעילים הוותיקים, האכזריים והקיצוניים ביותר, אבל אחרי חתונתו הוריד פרופיל: הוא חי עם אשתו, לבד, באוטובוס. הוא לא מדבר כמעט עם אף אחד ולא מגיע למפגשי פעילים.
בן אוליאל, רק בן 21, התגורר עם אשתו ובתם התינוקת בקצה המאחז עדי עד. הוא בנו של רב היישוב כרמי צור שבין גוש עציון לחברון, נחשב לחסר פחד, זאב בודד. גורם מודיעיני תיאר אותו, "אחד שמוכן נפשית לקחת צעד קדימה את המאבק על ארץ ישראל, טיפוס שבז לחיי אדם של כל מי שאינו מהעם היהודי".
הוא היה ברשימת היעדים של השב"כ, אבל לא הוצא נגדו צו הרחקה מינהלי מיהודה ושומרון, אולי בשל לידת בתו, ואולי מפני שעוצמת המודיעין נגדו לא הייתה חזקה דיה. בין השנים 2013-2008 הוא הורשע בחמש עבירות, אף אחת מהן לא ברף הגבוה של פעולות "תג מחיר".
במהלך הדיון ישנה הבנה שאין שום טעם לגשת למעצרים כדי להשיג הודאות. ראש החטיבה היהודית מנחה את אנשיו לרכז מודיעין סביב שני החשודים ולעקוב אחרי התפתחויות. כבר באותו יום מתקבל בחטיבה מידע לפיו ברגע שהתקבלו הדיווחים על מות התינוק עלי דוואבשה, עלו צהלות שמחה של פעילים וחלקם אף הרימו כוסית לרגל הבשורה.
ביום ראשון בבוקר, יומיים אחרי הפיגוע, מתקיימת ישיבת קבינט מיוחדת. ראש הממשלה נתניהו מנחה את גופי הביטחון להגביר את המאבק בטרור היהודי ומאשר להם - לראשונה מזה שנים - לבצע מעצרים מינהליים כדי לסכל פיגועים נוספים.
תשעה ימים אחרי ההצתה בדומא מת מפצעיו אב המשפחה סעד דוואבשה. כעבור שלושה שבועות נוספים מתה מפצעיה גם האם, ריהאם. הניצול היחיד ממשפחת דוואבשה הוא אחמד בן הארבע, הסובל מכוויות ב-60 אחוז מגופו.
בשבועות שאחרי הרצח, עובר בן אוליאל תהליך הקצנה דתית, ומתחיל ללמוד בכולל "מגיני ארץ" בשכונת מוסררה בירושלים. הכולל שייך לקהילת "שובו בנים", של אליעזר ברלנד. הוא מתנתק מחבריו לגבעות ומהאזור, עובר לירושלים ומשנה גם את חזותו - כבר לא נער גבעות, אלא חסיד ברסלב.
בחטיבה היהודית מפרשים את התהליך כניסיון להיעלם מתחת לרדאר, ואולי גם קצת רגשות חרטה על תוצאות הפיגוע. א', בינתיים, נשלח למעצר בית מינהלי בבית הוריו.
במשך קרוב לארבעה חודשים מתקשים בשב"כ ובמשטרה להשיג ראיות נגד בן אוליאל וא'. השניים לא מדברים אף מילה על הפיגוע, לא עושים טעויות, החקירה תקועה. ראש החטיבה היהודית ממליץ ליורם כהן, ראש השב"כ, לעבור לשלב המעצרים. "זה מה שיש. עשינו כל מה שאפשר. עכשיו, צריך לבצע מעצרים - אנחנו חוששים מפיגוע טרור יהודי נוסף".
כהן לא משתכנע. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ליפול שוב. המשיכו לאסוף חומרים", הוא מנחה. בשב"כ מתחילים להבין שלא צפויות להתקבל ראיות נוספות, ומתחילים לתכנן תרגיל חקירה שמעולם לא נוסה. פרקליט המדינה שי ניצן מאשר את המתווה.
ביום רביעי, 25 בנובמבר, קרוב לארבעה חודשים אחרי הרצח, התוכנית חסרת התקדים יוצאת לפועל. א' בן ה-17 נעצר כשהוא ועורכי דינו לא יודעים את הסיבה האמיתית למעצרו. השופט, המעודכן במעמד צד אחד על עילת המעצר, מחליט להאריך את מעצרו של א' בחמישה ימים.
בשבוע הראשון למעצרו, א' לא יודע שהוא חשוד במעורבות ברצח בדומא. הוא סבור שנעצר כי הפר את אחד מתנאי מעצר הבית המינהלי. זאת ממש לא חקירת המשטרה הראשונה שלו, והוא בטוח שתוך ימים בודדים הוא ישוחרר לביתו. באותו יום הוא מועבר לבית מעצר בעכו.
א' עומד לככב עכשיו, ללא ידיעתו, בהצגה מושקעת במיוחד, שנועדה לחלץ ממנו הודאה ברצח בדומא. בית המעצר כולו - האסירים, הסוהרים, אפילו המתקן עצמו - הכול חלק מתרגיל מדובבים חריג ביותר, שנתפר בשב"כ ובמשטרה לצורך פענוח הרצח וחשיפת תשתית הטרור היהודי.
כשא' מגיע ל"כלא עכו", הוא חושב ששותפיו לתא הם עבריינים כבדים. הוא לא מדמיין שהם כולם מדובבים משטרתיים, ושהוא למעשה העצור האמיתי היחיד במתקן. כבר ביומו הראשון בבית המעצר המדומה, א' מבין שהוא עוף מוזר בקרב שותפיו לתא: "עבריינים" המבוגרים ממנו בעשרות שנים, כולם ותיקים במחוזות הפשיעה החמורה. אחד מהם אומר לו: "וואלאק, אתה לא נראה טיפוס לפה. מאיפה אתה? פרדס כץ?"
א' מספר להם על "תג מחיר" ונוער הגבעות, והם מזלזלים: "אתה מדבר איתי על חארטות, על לכרות עץ".
א': "תתפלא, למדינה זה לא חארטה. המדינה משקיעה בזה משאבים".
מדובב: "וואו, כל הכבוד לכם. חבל על הזמן, שיניתם את הגלקסיה. הורדתם עץ".
א': "זה לא פעם אחת עץ, זה הרבה".
מדובב: "אהה, הורדתם הרבה עצים? כל הכבוד, תן ללחוץ לך את היד. מה, אתה מסתלבט עליי?"
א': "תקשיב, בשבילך זה חארטה. בשביל המדינה זה לא חארטה. המדינה מפחדת שהסכסוך הערבי-יהודי יידלק…"
מדובב: "בגלל עץ?"
א': "זה לא בגלל העץ. אתה לא מבין, הא?"
במהלך שיחה על פעולות "תג מחיר", א' מזכיר לראשונה את רצח משפחת דוואבשה, וכמצופה, לא קושר עצמו לרצח. א': "נשרף בית בכפר ערבי, בדומא. היה כתוב על הקיר: 'יחי מלך המשיח', 'נקמה'. כל החדשות דיברו על זה. כל מקום שהלכתי השמאלנים אומרים לי 'רוצח', כי אני עם פאות, כיפה גדולה...".
מדובב: "כוסאומו, כולה שלושה ערבים". בהמשך, מדובב אחר אומר לא': "מי שעושה דברים כמו בדומא, צריך ללחוץ לו את היד".
א': "אני לא עשיתי".
מדובב: "לא אמרתי שעשית, אמרתי מי שעשה".
שני אגפים קיימים בתיאטרון כלא עכו, צמודים זה לזה: אחד לאסירים יהודים, ואחד לאסירים ערבים. בין שני האגפים יש "מתיחות" גבוהה, שמלווה בקללות ובצעקות. שיאה של העוינות בין האגפים מגיע כשאחד האסירים היהודים דוקר אסיר ערבי, לאחר שהאחרון נגע בכיפה שעל ראשו של האסיר היהודי.
א' שומע את הדקירה ורואה את הדם במסדרון. שותפיו לתא לא מסתירים לרגע את תמיכתם במעשה: "בא לי לשכב על הדם, למרוח אותו על הגוף", "היום אוכלים בשר ערבי, בשר טרי".
הדקירה המפוברקת היא גם תחילתו של מכבש הלחצים על א'. לפני הדקירה הוא ראה את שותפו לתא מעביר את הסכין, עטופה במגבת, לאסיר היהודי הדוקר - ולכן עלול להפליל אותו במעורבות ברצח. עכשיו האסירים היהודים לוחצים על א' לתת להם "קלף" על עצמו, התוודות על פשעים שביצע, כדי שיוכלו לסמוך עליו ולהיות בטוחים שלא ילשין עליהם.
אחד המדובבים, זה שהעביר את הסכין, אומר לא': "אני ואתה עכשיו זה כמו שותפות גורל. אני מרגיש שכל החיים שלי אצלך. אני אבא, אני עם משפחה. זה יכול לגמור לי על החיים".
השב"כ בנה עבור א' תרגיל חקירה ענק בעכו: בית מעצר שלם, שכולו מדובבים, וא' היה למעשה העצור היחיד בו. אחר כך בוים רצח של אסיר ערבי על ידי יהודי, וא' ידע מי ה"רוצח". ה"אסיר" היהודי דרש מא' "קלף": שיספר על דומא. אבל א' לא נפל, וסיפר רק על פעולות תג מחיר קטנות שביצע
הלחצים לא עובדים, וא' לא מספק למדובבים את הסחורה. הם מביאים אותו לאסיר המאיים מכולם, זה שרצח לכאורה את האסיר הערבי. גם הוא כמובן מדובב משטרתי, כמו יתר האסירים. הדרישה ברורה: א' חייב לספק מידע על רצח משפחת דוואבשה, כדי שהאסיר הדוקר יוכל לסמוך עליו. שום דבר פחות מזה לא יספיק.
מדובב: "מה הסיפור שלך בדומא?"
א': "תקשיב, אני לא קשור לדומא, אוקיי? התרברבתי כאילו זה קרה, ו-וואלה, זה דבר טוב".
מדובב: "אתה יודע מי עשה את זה, תכלס".
א': "אני באמת לא יודע".
מדובב: "החיים שלי עכשיו הולכים להיות 20-15 שנות מאסר. אתה יודע מה זה לרצוח? אין לך פרצוף של לפנצ'ר גלגלים, אתה. יש לך פרצוף של הרבה יותר".
א': "אין לי, אין לי".
מדובב: "אני רוצה לדעת משהו עליך. משהו שהם לא יודעים. אני צריך קלף".
א': "אם זה קלף קטן, זה יעזור לך? כי אין לי משהו גדול".
מדובב: "דבר".
בסופו של דבר, מספר לו א' על חמש פעולות "תג מחיר" שביצע: שלוש הצתות ושני ניקובי צמיגים, אף אחת מהן אינה הצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא.
תרגיל המדובבים, שאת עיקריו פירסם חיים לוינסון ב"הארץ", נמשך שבוע. עם סיומו, נפרד א' משותפיו לתא והם איחלו לו בהצלחה. הוא נלקח לחקירת שב"כ בבית המעצר קישון. רק למחרת, בשעות הערב, חושפים בפניו החוקרים ששותפיו לתא בכלא עכו היו בעצם מדובבים משטרתיים.
ביום הראשון לחקירתו בשב"כ מבהירים החוקרים לא' שהוא חשוד במעורבות ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומא. א' בתגובה שותק וצוחק. נאמר לו גם שישנם עצורים נוספים בפרשה, ואפילו נרמז לו שבן אוליאל עצור גם הוא.
ביומיים הבאים א' לא משתף פעולה עם חוקריו. הוא מחייך, מגחך, שר ומתפלל. ביום השלישי בשב"כ נערכת לו חקירת משטרה. החוקר אומר לו כי בעקבות טענות שהעלה עורך דינו, מאפשרים לו למסור גרסת אליבי לליל הפיגוע בדומא.
א': "באותו לילה הייתי בפויקה עם חברים בבלאדים (מאחז ליד כוכב השחר, כעשרה קילומטרים מדומא). היה איזה ויכוח עם אחד החברים, הייתי עצבני אז נסעתי למערה באזור יישוב הדעת והלכתי לישון. בבוקר, נסעתי בטרמפים לבית של אחותי ביצהר".
בימים הבאים א' משתף פעולה בחקירתו בשב"כ באופן חלקי. א' נשאל אם הוא מעורב בפיגוע בדומא ומשיב בשלילה. בהמשך אומר כי גם אילו היה יודע את זהות הרוצחים, לא היה מוסר לשב"כ את השמות. החול בשעון החקירה אוזל. 21 הימים בהם ניתן למנוע מא' להיוועץ בעורך דין עומדים להסתיים. ברגע שייפגש עם עורך דינו, שימליץ לו כמובן להמשיך לשתוק, הסיכוי להוציא הודאה יצנח לאפס.
11 צפייה בגלריה
אחמד דוואבשה, הניצול היחיד מליל הפיגוע, שנותר עם כוויות בכל גופו, ליד הבית שהוצת
(צילום: שאול גולן)
ב-11 בדצמבר, כמה שעות לפני כניסת השבת, נערכת במטה השב"כ ברמת אביב פגישה דרמטית. ראש השב"כ יורם כהן, מזמן אליו את בכירי משרד המשפטים. בפגישה הזו נוכחים יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה; שי ניצן, פרקליט המדינה; ובכירים בשב"כ. על הפרק: האפשרות שבפעם הראשונה יהודים ייחקרו ב"חקירת צורך" - חקירת שב"כ שבה מפעילים החוקרים אמצעים פיזיים נגד הנחקר, כדי לחלץ ממנו מידע שדרוש בעיניהם להצלת חיי אדם.
"מדובר פה על תשתית טרור", מציין בכיר בחטיבה היהודית, "אם לא נסכל את חבריה, הם ימשיכו לפעול ויהיו נפגעים נוספים". ראש השירות יורם כהן מסכם: "דעו לכם, זה מצב החקירה, יש פה תשתית, אלה הסיכונים, אנחנו שוקלים לעשות שימוש ב'חקירת צורך'". איש בחדר לא מתנגד. "יורם, זה עליך", הם אומרים לו, "זו החלטה שלך, בסוף. אנחנו לא יכולים להגיד לך שנגבה אותך. בסוף זו החלטה שלך".
רז נזרי, המשנה ליועמ"ש, מסכם את הדיון שנמשך שעות: "רבותיי, זה שקרה אירוע חמור ביותר של דומא, זה כשלעצמו לא מצדיק הפעלת אמצעים מיוחדים. אם יש הצדקה, זה רק אם תמונת המודיעין שלכם מלמדת שאותם נחקרים, אותה תשתית שנמצאת פה, יודעת על אנשים בחוץ שעלולים לחזור על דומא 2... אם משתכנעים שזה המצב, אסור שיהיה הבדל, בין אם מי שיושב מולי הוא חשוד יהודי או חשוד ערבי".
יורם כהן מקבל את ההחלטה חסרת התקדים ומנחה את אנשיו לעבור ל"חקירת צורך", כלומר להפעיל כוח על שני החשודים. ההימור כאן גדול במיוחד. אם בסופן של "חקירות הצורך" - העינויים - יתברר שהנחקרים לא ביצעו את הפיגוע, המוניטין של הארגון ייפגע מאוד בציבור הרחב.
יממה אחרי הפגישה במטה השב"כ, במוצאי שבת, א' נחקר לראשונה "חקירת צורך". החקירה נמשכת קרוב לשבע שעות, ומשתתפים בה בין היתר "נצר", ראש אגף החקירות בשב"כ, ו"מיגל" החוקר הבכיר בתיק דומא.
לאורך כל החקירה מתבצר א' בעמדתו לפיה לא ביצע ולא תיכנן את הרצח בדומא. א' מוסר בחקירה הזו פרט אחד בלבד שלא היה ידוע לחוקרים: שמותיהם של שותפיו להצתות ויתר הפעולות.
אחרי למעלה משלוש שעות וחצי, מודה א' בניקוב צמיגים בבית צפאפא, אירוע שכבר התוודה עליו בתרגיל המדובבים. לאחר מכן, הוא מוסר גם את שמותיהם של שותפיו לעבירה הזו. סביב השעה חצות, מבקש א' להישאר בנוכחות חוקר אחד בלבד, כי "קשה לו להלשין בנוכחות חוקרים רבים", ואז מודה בשלוש פעולות "תג מחיר" נוספות, על כולן כבר התוודה בתרגיל המדובבים.
בשעה 5:00 בבוקר, שלוש שעות אחרי סיום "חקירת הצורך" הראשונה, נוסע א' לדיון בעניינו בבית המשפט המחוזי בלוד. במהלך הנסיעה חזרה למתקן החקירות, שואל א' את החוקר המכונה "גורדון", "מי הנחקר שהחזיק הכי הרבה זמן בסוג כזה של חקירה?" החוקר: "למה אתה שואל?" א' משיב כי הוא מעוניין לשבור את השיא. אחרי כמה רגעים חוזר בו ואומר שהוא לא חושב שמסוגל לכך.
החקירה הפיזית השנייה מתקיימת באותו לילה, ונמשכת כשבע שעות וחצי. זו החקירה הראשונה שבה א' מוסר פרטים בעניין הרצח בדומא. א' מודה שלפני כמה חודשים דיבר עם בן אוליאל על האפשרות להצית רכב באחד הכפרים באזור המאחז יישוב הדעת, בהמשך הוא אמר שמדובר בכפר מג'דל, שנמצא כחצי קילומטר מדומא.
בחקירת השב"כ ה"רגילה" שנערכת לאחר מכן חוזר א' על הודאותיו, ומוסיף כי בשיחה עם בן אוליאל הם הגיעו למסקנה שזה בלתי אפשרי, והכפר דומא ירד מהפרק.
החקירה הפיזית השלישית נערכת בחלוף שלושה שבועות מיום מעצרו של א'. למרות שהיא קצרה יותר מהקודמות - קרוב לשש שעות - א' העיד כי זו הייתה החקירה הקשה ביותר. במהלך החקירה הזו החוקרים אומרים לא' שהוא לא סיפר את כל האמת, והוא משיב כי מוכן להודות בכל מה שירצו.
בהמשך, הוא מודה בביצוע הרצח עצמו, בוכה ושואל אם אפשר לסיים את החקירה. החוקרים אומרים לו כי הוא משקר. "קבעתי עם עמירם להיפגש ביום חמישי בלילה בחוות יישוב הדעת", מספר א'. "תיכננו להצית בית בכפר דומא, אבל בסוף נרדמתי במערה. בבוקר נסעתי ליצהר ושמעתי מה קרה בלילה בדומא".
בחקירת שב"כ "רגילה" שנערכה בהמשך הוא הוסיף שהכוונה הייתה לשרוף "בית, מסגד או רכב. לא נקבע משהו ספציפי, הכול היה אמור לזרום".
במהלך החקירה החוקרים אומרים לא' שהוא לא סיפר את כל האמת. בהמשך, הוא מודה בביצוע הרצח עצמו, בוכה ושואל אם אפשר לסיים את החקירה. החוקרים אומרים לו כי הוא משקר. "קבעתי עם עמירם להיפגש ביום חמישי בלילה בחוות יישוב הדעת", מספר א'. "תיכננו להצית בית בכפר דומא, אבל בסוף נרדמתי במערה"
אחרי החקירה הקשה מובא א' לדיון בבית המשפט. "חוקרים אותי באלימות על משהו שאני לא יכול לעזור להם כי אני לא יודע", הוא פונה לשופט, "הם מפרקים אותי, מעקמים לי את הגב… אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, הם צוחקים 'רוצח רוצח', איפה יש לי מפלט? זה העוול הכי גדול שמדינת ישראל עשתה לבן אדם… אמרתי להם תהרגו אותי ואל תעשו לי את זה, תנו לי רעל, אני מתחנן כבוד השופט, אני לא יכול יותר".
באותו יום הוא חוזר על גרסתו המלאה בנוגע לרצח בדומא בחקירת משטרה, ולראשונה גם חותם בסופה. עשר דקות לאחר מכן, מסתיימת מניעת המפגש של א', והוא פוגש בעורך דינו, עדי קידר מארגון "חוננו". החל מאותו רגע ועד לסיום חקירתו בשב"כ מפסיק א' לשתף פעולה.
לאחר סיום "חקירות הצורך" נלקח א' לפסיכיאטר, לאור הידרדרות במצבו הנפשי. הוא החל לקבל טיפול תרופתי, והמשיך לקחת אותו גם שנים קדימה.
ביום שלישי 1.12.15, שבעה ימים אחרי מעצרו של א', אוריין, אשתו של עמירם בן אוליאל מסיעה אותו לישיבה החדשה בירושלים. אנשי שב"כ ומשטרה שממתינים סמוך לישיבה, מזנקים על בן אוליאל ועוצרים אותו.
את פניו בחקירה הראשונה מקבל חוקר שב"כ המכונה "רוני". החוקר מקלף תפוז ומציע לו. בן אוליאל לוקח את הפרי ואומר בנימוס: "תשמע 'רוני', אתה מאוד נחמד, ואני אשמח לדבר איתך בנסיבות אחרות בחיים - אבל פה אתה אויב שלי. מעכשיו, אני גוזר על עצמי תענית שתיקה".
כמו א', גם בן אוליאל היה מנוע מפגש עם עורך דינו במשך 21 יום - התקופה המקסימלית האפשרית בחוק. חוקרי השב"כ ניסו בתחילה לשבור את בן אוליאל באמצעים "רכים".
"הם קלטו שהקטע של שירת נשים רגיש אצלי, אז הם הביאו לי חוקרת ששרה לי שירים", סיפר בן אוליאל בבית המשפט. "באיזשהו שלב כשהתכופפתי טיפה קדימה היא מצאה תירוץ לגעת בי, ואמרה שהיא מפחדת מאוד על הגב שלי. היא נגעה לי בכתף כדי להרים אותי והתחלתי לצעוק עליה: 'מה את נוגעת בי, תתביישי לך'. כל הזמן שמרתי על זכות השתיקה".
כשהוא מובל שוב ביום ה-18 למעצרו לחדר החקירות, אין לבן אוליאל שום מושג שכל מה שידע על חקירות שב"כ עומד להשתנות. בדקות הראשונות ההלם מוחלט. מיד אחר כך הוא מתחלף בכאבים ובמתח רב ממה שצופן המשך החקירה, שפתאום נראית אחרת מכל מה שידע.
השילוב בין אלמנט ההפתעה לסבל הגופני עושה את הפעולה שלה קיוו בשב"כ. בתוך פחות מ-20 דקות השתיקה הגורפת נשברת. עמירם בן אוליאל מודה בביצוע ההצתה בדומא. החקירה שהחלה בשעה 23:40 נמשכה שבע שעות ו-20 דקות והסתיימה בשעה 7:00 בבוקר.
כך תיאר בן אוליאל את מה שהתחולל בחדר החקירות: "אזקו אותי באזיק קצר מאחורי הידיים, נתנו לי סטירה, אמרו לי שאני אתחיל לדבר ושנגמר השתיקה פה... המשכתי לשתוק. ביקשו ממני לשבת בתנוחה שהגב בערך 45 מעלות אחורה, תנוחה בלתי אפשרית. אחרי דקה כבר נפלתי אחורה עד שהראש שלי הגיע כמעט לרצפה. כאבים מטורפים, צרחתי צרחות איומות. הם לא התייחסו.
אמרו לי, 'אתה מדבר?' אבל המשכתי לשתוק, ולצרוח. בשלב כלשהו הרימו אותי, אחד תפס אותי מהחולצה ואמר לי: 'אני הולך להיות הסיוט שלך, אנחנו נשתה לך את הדם מהאוזניים'. לא יודע מה, כל מיני איומים, כל מיני צעקות, צרחות, הכאות, סטירות. עד שמתישהו אמרתי, 'טוב, אני אחרטט להם איזה משהו שישחררו אותי, ואמרתי להם, 'אני אדבר, אני אדבר'".
בן אוליאל נחקר שתי חקירות באמצעים פיזיים. בין שתי החקירות האלו, הוא נחקר עוד כמה פעמים בשב"כ ובמשטרה, ללא שימוש באמצעים האלו. חלק מהחקירות האלו, כמו גם השחזור שביצע בתקופה הזו, תועדו בווידיאו. החקירות בתקופה הזו הן החשובות ביותר. השאלה אם ההודאות שמסר בן אוליאל במהלכן נמסרו מרצונו החופשי - היא בעצם השאלה אם ניתן להרשיע אותו ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה.
ב-19.12.15, סביב השעה 19:00, כ-36 שעות אחרי סיום "חקירת הצורך" הראשונה, נערכה לבן אוליאל חקירה מתועדת ראשונה, חקירה משטרתית. בן אוליאל לא יודע שהחקירה הזו מתועדת. הוא נחקר תחילה בידי שני חוקרי משטרה. במשך דקות ארוכות הם מפצירים בו לחזור על גרסתו, אבל הוא מסרב לעשות זאת, כל עוד אוסרים עליו להיוועץ עם עורך דין.
"אני מסרתי את הגרסה מסיבה אחת פשוטה, שלא יתעללו בי פיזית. אותי עינו עינויים מפחידים, הרביצו לי. שיכנעו אותי למסור גרסה, לא הייתה לי ברירה. מהבוקר עד הערב חוקרים אותי, לא נותנים לי לישון, מרביצים לי. אין לי כוח. אני צריך לנוח".
32 דקות אחרי תחילת החקירה, יוצאים חוקרי המשטרה מהחדר, ובמקומם נכנס "מיגל". נשיאת בית המשפט המחוזי בלוד, השופטת רות לורך, תיארה את "מיגל" כ"חוקר חכם, מנוסה מאוד, שמכיר את נקודות החולשה של הנחקר ויודע לנצל אותן בתבונה".
"מיגל" לא היה אחד החוקרים שחקרו את בן אוליאל ב"חקירת הצורך", אבל מתוקף תפקידו אפשר להניח שהיה אחראי על הפעלת האמצעים האלימים. עם כניסתו לחדר החקירה, שואל "מיגל" את בן אוליאל: "כשאמרת קודם שהגרסה שלך אמיתית, צחקת עליי?" בן אוליאל משיב בשלילה. "מיגל" מציג לו שרטוט ורשימת ציוד שקשורים לרצח בדומא, ובן אוליאל מאשר שהוא אכן כתב את הרשימה וצייר את השרטוט במהלך "חקירת הצורך" (השרטוט והרשימה מופיעים בתחילת הכתבה).
השופטת לורך, שצפתה בתיעוד החקירה, התרשמה ש"בן אוליאל נראה נינוח למדי, אך גם קשוב לדבריו של 'מיגל'. הוא לא נראה כמי שנרתע ממנו".
11 צפייה בגלריה
המפה ששירטט עמירם בן אוליאל, ומתארת את המסלול שלו לבית משפחת דוואבשה ואת רשימת הציוד שהכין לפיגוע
(צילום: צילום מסך)
אחרי כרבע שעה של ניסיונות שכנוע מצד "מיגל", בן אוליאל מתחיל למסור את גרסתו. הוא מדבר בצורה מפורטת וסדורה, במשך כחצי שעה. הוא מתאר פרטים קטנים, חלקם שוליים. בין השניים מתקיימת גם שיחה שבה מתאר החשוד את המניע להצתה.
"מיגל": "למה החלטת להיכנס לתוך הכפר, ולא דווקא להצית בתים שנמצאים בשורה אחרונה - שזה כאילו יותר פשוט?"
בן אוליאל: "שיהיה יותר הרתעה, כאילו".
"מיגל": "שיהיה יותר הרתעה. אתה יכול להסביר לי את ההחלטה הזו, מה זאת אומרת שיהיה יותר הרתעה?"
בן אוליאל: "כשהפיגוע בלב הכפר, אז יש יותר פחד".
מיגל: "יש יותר פחד, פחד אצל מי? אצל הערבים?"
בן אוליאל: "כן".
בשעות הלילה שבין שבת לראשון יוצאת שיירה של כלי רכב משטרתיים וצבאיים לכפר דומא. באחד מהם, רכב משטרתי מסוג "קרקל", יושב עמירם בן אוליאל, לבוש במדים החומים של אסיר ביטחוני, וחובש כיפה לבנה. לצידו יושב קצין המשטרה ארז אמויאל, מי שעמד באותה תקופה בראש המפלג לפשיעה לאומנית במחוז ש"י, והיה ממונה על החקירה מטעם המשטרה. מי שעוד יושב ב"קרקל" הוא איש השב"כ "מיגל". הוא לבוש וסט צבאי וחובש כובע גרב שחור, שמכסה את פניו כמעט לחלוטין, מלבד העיניים.
השיירה עוצרת בתוך הכפר דומא. עמירם קופץ מהרכב המשטרתי כשהוא אזוק בידיו וברגליו. ארז: "טוב, עמירם, בוא תוביל אותנו לבית משפחת דוואבשה". השניים ממשיכים בהליכה בתוך הכפר במשך חצי דקה. "הגעתי מפה, מבין הבתים האלה, נראה לי", אומר בן אוליאל. "נכנסתי למטע פה, הלכתי דרך המטע. פה באיזשהו שלב נראה לי קפצתי מעל החומה".
בתחילה ניסו בשב"כ לשבור את בן אוליאל באמצעים "רכים". "הם קלטו שהקטע של שירת נשים רגיש אצלי, אז הם הביאו לי חוקרת ששרה לי שירים", סיפר בבית המשפט. "כשהתכופפתי טיפה קדימה היא מצאה תירוץ לגעת בי... התחלתי לצעוק עליה: 'מה את נוגעת בי, תתביישי לך'. כל הזמן שמרתי על זכות השתיקה"
בחקירותיו סיפר עמירם על רכב שחור שחנה בסמוך, עכשיו הוא מצביע: "פה, איפה שהרכב המצ'וקמק הזה, היה הרכב השחור החדש".
בליל הרצח, עוד לפני שהוצת בית משפחת דוואבשה, הוצת בית סמוך, שהיה ריק מאנשים. עמירם מספר כי קפץ מעל חומת בטון כדי להגיע לבית הראשון: "קפצתי בערך פה, נכנסתי למתחם הזה". השניים נכנסים למתחם הבתים מהכיוון השני. במקום נראה בית נטוש, מפוחם לחלוטין לאחר שהוצת ונשרף כליל. אין בו חלונות ודלתות.
"הקפתי את הבית, בחנתי אותו. הייתה מין מבואה כזו, ניסיתי לפתוח אותה, לא כזה הצלחתי. בסוף הגעתי לחלון שהצלחתי לפתוח. חלון הזזה. אחרי שפתחתי את החלון, הורדתי את התיק. הכנתי את שני בקבוקי התבערה. ושם, הנה עדיין כתוב, ציירתי 'נקמה' ו'מגן דוד'".
עמירם מתקדם לכיוון קיר בטון שסמוך לבית, עליו רוססה כתובת נוספת ולצידה ציור של כתר: "הלכתי לכיוון שם. ציירתי את הכתובת הזאת".
ארז: "מה כתבת?"
עמירם: "יחי המלך המשיח. גם את הכתר הזה, למרות שאני לא זוכר אותו".
ארז: "כשסיימת לכתוב מה עשית?"
עמירם (חוזר לבית הראשון שהוצת): "חזרתי לחלון שם. הדלקתי אחד מבקבוקי התבערה. זרקתי אותו לתוך הבית הזה..."
עמירם מתקדם לכיוון חומה נמוכה, מעליה קפץ כדי להגיע לבית משפחת דוואבשה, אבל ארז מתעכב על כמה פרטים.
ארז: "איזה בקבוק זרקת פה?"
עמירם: "תבערה".
ארז: "תבערה מה? אתה זוכר את הסוג? צבע? מפלסטיק?"
עמירם: "ירוק".
ארז: "מה ירוק?"
עמירם: "ירוק מזכוכית".
ארז: "איך הדלקת אותו?"
עמירם: "מצית".
עמירם מספר שטיפס על חומה נמוכה כדי להגיע לבית משפחת דוואבשה: "אני מנסה לפתוח קודם כל את החלון הזה, לא מצליח, מנסה את החלון השני פה, גם לא מצליח, עובר לחלון השלישי, אותו אני מצליח לפתוח. כאילו, הוא פתוח, אני מזיז את הרשת שלו. מדליק את הבקבוק השני וזורק לתוכו".
ארז: "כל התנועה, הבקבוק דלוק או כבוי?"
עמירם: "כבוי עד לפני השלכה".
ארז: "ברגע שהדלקת אותו, מה קורה?"
עמירם: "אני רואה אותו מתפוצץ, ובורח. באיזשהו שלב אני נופל, לא יודע למה. קם, ממשיך לרוץ, באותו תוואי בריחה ממנו הגעתי".
ארז: "אתה רואה אנשים? שומע דברים?"
עמירם: "חוץ מעיזים, לא שומע כלום".
"צפייה בתיעוד השחזור מובילה למסקנה כי בן אוליאל שיתף במהלכו פעולה באופן מלא, ואף מעבר לנדרש", כתבה נשיאת בית המשפט המחוזי בלוד, רות לורך, בהחלטה שניתנה שנתיים וחצי לאחר מכן.
סנגוריו של בן אוליאל טענו כי התלוות "מיגל" לשחזור גרמה לבן אוליאל להבין שאם לא ישחזר את הרצח, ייחקר שוב באמצעים אלימים. השופטת לורך קבעה כי "ראוי היה שמיגל יימנע מהתלוות לשחזור, אבל נוכחותו לא השפיעה על הלך הרוח של בן אוליאל". היא קבעה כי השחזור קביל כראיה.
השחזור הוא הראיה המשמעותית ביותר נגד בן אוליאל. הקביעה כי הוא קביל, חרצה את הרשעתו ברצח.
אחת הטענות של ההגנה הייתה שבן אוליאל מסר לחוקריו רק פרטים שהושתלו על ידיהם, וכי הוא הודה ברצח שלא ביצע רק כדי לשים קץ לסבלו בחקירות. אבל בן אוליאל מסר בחקירותיו ובשחזור כמה פרטים מוכמנים שתאמו את הממצאים בזירה, חלקם פרטים שאף חוקריו לא ידעו על קיומם ואומתו בדיעבד.
הוא סיפר, למשל, על רכב שחור חדש שחנה סמוך לכניסה לבתים בדומא באותו לילה, ובשחזור גם הצביע על המיקום שבו חנה. בתמונות שצולמו עם הגעת החוקרים לזירה לא מופיע רכב שחור. יומיים אחרי הרצח העיד אחד השכנים בכפר, אבראהים דוואבשה, כי עוד לפני הגעת הכוחות לזירה הוא הזיז רכב מסוג סקודה שחנה מחוץ לבית המשפחה, משום שהאש החלה להתפשט לכיוונו. הוא לא ציין את צבע הרכב, ו"מיגל" העיד כי צבע הרכב לא היה ידוע לחוקרים. לאחר השחזור איתרו החוקרים רכב סקודה בצבע הזה, שהיה שייך לסעד דוואבשה, שנרצח.
בן אוליאל סיפר כי כשהגיע לבית משפחת דוואבשה, ניסה לפתוח שני חלונות כדי לזרוק דרכם את בקבוק התבערה, אך ללא הצלחה. הוא הגיע לחלון השלישי, שהיה פתוח אבל מוגן ברשת נגד יתושים. בשחזור, הוא הדגים - בלי שהתבקש - כיצד הסיט את הרשת משמאל לימין. "מיגל" וקצין המשטרה ארז אמויאל העידו כי לא ידעו כלל על אותה רשת נגד יתושים לפני שבן אוליאל תיאר אותה, משום שהיא התכלתה כמעט לחלוטין בשריפה.
לאחר שבן אוליאל מסר את הפרט הזה, בוצעה הגדלה לתמונה שצולמה בזירת הרצח. בהגדלה ניתן היה להבחין בבירור בשרידי אותה רשת. בנוסף, בתמונות מהזירה ניתן היה לראות כי החלון אכן הוסט משמאל לימין. בן אוליאל תיאר את החלונות השונים בשני הבתים באופן שתאם את ממצאי הזירה.
בן אוליאל תיאר עוד כי בקבוקי התבערה היו בקבוקי זכוכית ירוקים, מה שתאם את שברי הזכוכית שנמצאו סמוך לחלון בית משפחת דוואבשה. הוא סיפר גם כי כשהשליך את בקבוק התבערה, הוא לא נכנס בשלמותו לתוך הבית, אלא התנפץ על סורגי החלון, כך שרק חלקו חדר למבנה.
בן אוליאל סיפק פרטים מוכמנים שלא היו ידועים לחוקרים, כמו רשת נגד יתושים שהזיז כדי לפתוח את חלון הבית ולהשליך את בקבוק התבערה. הרשת נשרפה לחלוטין, ורק בהגדלה של צילום מז"פ התגלתה. הוא סיפר גם שבקבוק התבערה הירוק התנפץ על אדן החלון, ורק אז הבעיר את הבית. ואכן, במקום שתיאר התגלו שאריות זכוכית ירוקה
גם התיאור הזה התיישב עם ממצאי המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה: נמצאו שברי זכוכית ירוקה בפינת אדן החלון וסמוך לו וחתיכת בד שרוף על סורגי החלון. בית המשפט קיבל את טענת המדינה לפיה, אם מדובר היה באדם שלא ביצע את המעשה, הוא היה מניח שהבקבוק חדר בשלמותו לתוך הבית.
בהמשך טען בן אוליאל כי למד את הפרטים המוכמנים "מהחוקרים ומהתקשורת". בית המשפט דחה את הגרסה הזו. בן אוליאל נשאל איך הבין את הפרטים האלו מהתקשורת, שהרי חוץ מהעובדה שהם לא פורסמו, הוא העיד על עצמו שאינו צופה בטלוויזיה, קורא עיתונים או מאזין לרדיו. הוא השיב כי צפה בסרטונים באייפון של אשתו. בהכרעת הדין צוין שאשתו סתרה את הגרסה הזו, כשהעידה שבתקופה הזו כלל לא היה ברשותה סמארטפון.
בינואר 2016 הוגשו כתבי אישום נגד עמירם בן אוליאל וא'. בן אוליאל הואשם בשלוש עבירות רצח, שתי עבירות ניסיון לרצח, שתי עבירות הצתה ותכנון רצח. א' הואשם במעורבות בתכנון רצח. בכתב האישום נכתב כי בן אוליאל רצח את בני משפחת דוואבשה "ממניע גזעני, בדם קר, בלי שקדמה התגרות למעשה, ולאחר שהכין את עצמו להמית והכין אמצעי להמית אותם".
בן אוליאל וא' נאשמו שניהם גם בחברות בארגון טרור: "הפעולות האלימות אותן ביצעו הנאשמים במסגרת ארגון הטרור נועדו להעביר מסר מרתיע ולזרוע אימה ופחד בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. הנאשמים פעלו מתוך מניע אידיאולוגי בכוונה להביא לשינוי מדיניות השלטון, ולכך שהמדינה תתנהל לפי חוקי התורה".
מלבד תכנון הרצח וחברות בארגון טרור, א' הואשם גם בהצתת כנסיית הדורמיציון ובחמש פעולות תג המחיר בהן הודה בתרגיל המדובבים.
עוד לפני המשפט העיקרי, נוהל משפט "זוטא". מטרת ההליך הייתה לקבוע אם ההודאות השונות שמסרו בן אוליאל וא' הן קבילות, או שיש לפסול אותן. להחלטה הזו הייתה השפעה מכרעת על סיכויי ההרשעה של בן אוליאל וא'. אם ההודאות המשמעותיות - כמו למשל השחזור שביצע בן אוליאל - נפסלות, קשה עד בלתי אפשרי להגיע להרשעה.
עוד לפני ההחלטה במשפט הזה הודיעה המדינה, כי היא מוותרת על ההודאות שנגבו ב"חקירות הצורך" של השניים, ולא תעשה בהן שימוש לצורך הרשעתם. ביוני 2018 פסלה נשיאת בית המשפט המחוזי בלוד, השופטת רות לורך, את כל ההודאות של בן אוליאל וא' שנמסרו במהלך "חקירות הצורך", וכתבה: "האמצעים המיוחדים פגעו בזכותם לשלמות הגוף והנפש, וכללו פגיעה פיזית, לחץ נפשי ואלמנטים של השפלה ופגיעה בכבודם. מדובר בפגיעה חמורה בזכויות היסוד הבסיסיות".
יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי השחזור שביצע בן אוליאל וחקירות נוספות, חלקן מתועדות, בהן חזר על הודאתו - קבילות: "צפייה בשחזור מלמדת כי בן אוליאל שיתף פעולה באופן מלא, ואף מעבר לנדרש. הוא מסר פרטים רבים, חלקם שוליים, מיוזמתו, ובלי שנשאל על כך".
הכשרת השחזור שביצע בן אוליאל, לצד הודאות אחרות שלא נפסלו, סללו את הדרך להרשעתו. במאי 2020, קרוב לחמש שנים אחרי הפיגוע, הורשע בן אוליאל בשלוש עבירות רצח, שתי עבירות ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה ותכנון רצח: "מצפייה בתיעוד החקירות ובשחזור, כמו גם הפרטים המוכמנים הרבים שמסר בן אוליאל, שמתיישבים היטב עם ממצאי הזירה - שוללים את האפשרות כי מדובר בהודאות של מי שהינו חף מפשע", כתבה השופטת.
עוד נכתב כי להודאותיו של בן אוליאל נמצא חיזוק, בדמות הפרטים המוכמנים שמסר, "ששניים מהם אף לא היו בידיעת החוקרים בעת מסירתם - צבע הרכב שחנה בזירה, ומאפייני החלון בבית השני וכיוון פתיחתו". יחד עם זאת, בן אוליאל זוכה מחמת הספק מעבירת חברות בארגון טרור.
בן אוליאל הוא אומנם היחיד שהואשם והורשע ברצח בני משפחת דוואבשה, אך בהכרעת דינו לא פסלו השופטים את האפשרות שביצע את הפיגוע יחד עם אדם נוסף: "לא ניתן לקבוע, על סמך הראיות שהוצגו, אם אכן היה מבצע נוסף בזירה. זו אפשרות שנותרה כתהייה...'"
וכך, בספטמבר 2020 נידון בן אוליאל לשלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנה בכלא. הוטל עליו גם תשלום פיצויים בגובה 478 אלף ש"ח. במעמד גזר הדין צעקו בני משפחתו של בן אוליאל לעבר השופטים: "תתביישו, בג"ץ יבטל את גזר הדין הזה". אשתו, אוריין, אמרה: "אני לא יודעת איך השופטים ישנים בלילה. הרוצחים מסתובבים חופשי".
בספטמבר 2022 דחה בית המשפט העליון גם את ערעורו. "מעשי בן אוליאל מזעזעים ומעוררי חלחלה, חומרתם מדברת בעד עצמה, ונראה שכל מילת גנאי לא תשקף את גודל הזוועה שבהם. מעשים אלו אף סותרים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית", כתבו השופטים.
במאי 2019 נחתם הסדר טיעון מרוכך עם א'. בהסדר הטיעון צומצם משמעותית חלקו של א' בפרשה: עבירת קשירת קשר לרצח הפכה ל"קשירת קשר להצתת בית בכפר דומא", הרצח עצמו כלל לא הוזכר בכתב האישום המתוקן, ונמחקו האישומים בעניין שלוש מתוך שש פעולות תג המחיר הנוספות שביצע. באוקטובר 2019 הורשע א' גם בחברות בארגון טרור.
כמעט שנה לאחר מכן נגזרו על א' שלוש שנות מאסר וחצי - מהן נוכו 32 החודשים שבהם היה במעצר. בספטמבר 2021 שוחרר א' סופית מהכלא. לאחר מכן עזב את הארץ והיום הוא חי בארצות-הברית, האריך שיער ועזב את הדת.
פורסם לראשונה: 07:37, 12.05.23
