ההתנגדות ששוטפת את ישראל בימים אלה היא יותר מהכול מחאת דגלי הלאום. הכחול לבן שממלא את הרחובות, ההמנון שמושר בגרון ניחר ובעיניים דומעות כמו תפילה במרחב הציבורי, באולמות קונצרטים או בהופעות בפארק – כל אלה, יותר מכל דבר אחר, הם מה שמאפשר למחאה הזו למשוך אליה רבבות. והם גם אלה שיגרמו לה לארגן מחדש את המפה הפוליטית, כי הנפת הדגל והשירה מלאת הכוונה של התקווה הם רגעי לידה. לנגד עינינו ממש נברא המרכז הפוליטי החדש בישראל.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אימת השטעטל המתעורר
• ישראל פוצלה במשבר זהות. נשארו לה שתי אפשרויות
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• מה רוצים משרה נתניהו?
בהפגנות נתקלתי בזוג דתי מבוגר שהפעם האחרונה שיצא למחות הייתה בהתנתקות. פגשתי איש קבע שמעולם לא השתתף בהפגנות וראיתי משפחות עם ילדים של אמצע הדרך. הם עמדו שם יחד בזכות הדגל וההמנון. הם עמדו שם יחד כי הרגישו שהמובן מאליו הישראלי - מגילת העצמאות כבסיס וגם כחזון – נשמט תחת כפות רגליהם. אותו רצון לחיות במדינה שהיא יהודית ודמוקרטית בדיבור אחד. לא יהודית-הלכתית שבה רק הרוב קובע, ולא רק דמוקרטית-ליברלית שבמקרה חי בה רוב יהודי. אלא יהודית-דמוקרטית; שירות בצבא כמגדיר שייכות וחיבור; ה"אין לי ארץ אחרת", דרך ארץ של עבודה ותשלום מס, שמירת חוק שהוא אחד לכולם, מערכת משפט עצמאית. ציונות פשוטה, דגל כחול-לבן והמנון שמעלה דמעות בעיניים.
אני רחוקה מלהאמין באמירה של לנין שלפיה ככל שיהיה יותר רע - יהיה יותר טוב. אבל אני כן מאמינה בתפיסה היהודית שלנוכח קושי או סבל אין טעם לשאול למה, אבל יש הרבה טעם לשאול לשם מה ועבור מה. מה יכול וצריך להיוולד מחדש מתוך המצוקה. הטלטלה הגדולה שעובר ציבור עצום בישראל, התחושה שהוא עם הגב לקיר, שאם ימשיך לעמוד מהצד ולא ייצא לרחובות הדבר ייתן לכוחות הקיצוניים ביותר בחברה את המושכות ואלה ישנו את האופי של המדינה מקצה לקצה. ואז הוא וילדיו לא יוכלו לחיות כאן יותר. המצוקה הזו מביאה עימה גם ברכה גדולה.
פתאום צריך להגדיר מה כן. מה חשוב. מה רוצים. לראשונה מאז ימי מפלגת ד"ש שהביאה למהפך 77, אי שם בפרה-היסטוריה הפוליטית של ישראל, קם מחנה מרכז שלא עסוק בלגשר בשאלת עתיד שטחי יהודה ושומרון. זה לא מה שמגדיר אותו. הוא גם לא עסוק עד בלי די בשאלות כלכליות. זה מחנה מרכז שלא מטשטש הבדלי גישות. הוא פשוט מחדד את הברית הציונית המשותפת לרוב הישראלי; את המובן מאליו של אתמול, שהפך, למרבה הכאב, לסוג של התנגדות למשטר. זה חידוש הברית הציונית ומדובר בבשורה בקנה מידה היסטורי לפוליטיקה הישראלית.
תהלה פרידמןצילום: קמפיין כחול לבן אני מאמינה בפוליטיקה של דעה ואג'נדה. החיבור בין תרבות פוליטית של טרנד וסרטונים מגניבים בדיגיטל יצרו מציאות של פוליטיקה חלולה המקדמת את הקיצוניים, הפשטניים והרדודים. משימת המרכז הפוליטי תהיה להחזיר את הרצינות והמכובדות אל הדיון הפוליטי, אל הכנסת ואל השיח הציבורי, כי בשעה מורכבת נדרשת גם דעה מורכבת. היא יותר מסובכת מ-140 תווים בטוויטר, אבל היא תמשוך אליה גם אנשים רציניים שלאורך שנים ברחו מפוליטיקה וכעת הם עומדים ברחובות או נושאים נאומים על במות שמעולם לא עלו עליהן.
המרכז הפוליטי המתגבש והולך אינו רק בשורה מרעננת. יותר מכל, הוא יכול להוות בסיס לממשלת אחדות שתניח תחבושת, שתוריד את להבת העימותים הפנימיים ותוביל סדר יום שמקדם לכידות חברתית במקום קיטוב. כל אלה שחשבו שאין לנושאים אלה "בייס" יכול להביט במחאת דגלי הלאום ולהבין שהיא יוצרת סדר פוליטי חדש בישראל.
- הח"כית לשעבר תהילה פרידמן היא ראש מרכז ליבא, מבית יוזמת המאה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
