בעולם התעופה, כאשר מטוס רץ על מסלול ההמראה, ישנו שלב שבו מכריז הטייס על V1 - שזו הנקודה האחרונה שבה ניתן עוד לעצור את המטוס בבלימת חירום. למעשה, ההכרזה הזאת היא סוג של נקודת אל-חזור שלאחריה המטוס חייב להמריא גם אם מגלים לפתע תקלה.
אם נשווה בין עולם התעופה המלהיב לבין המציאות המדינית-ביטחונית המדכדכת בשכונה שלנו, הרי שניתן לומר שהמענק הקטארי הוא ה-V1: מרגע שישראל אפשרה את קיומו – לא ניתן כבר לחזור אחורה. חמאס כבר רגיל אליו ולא מסוגל בלעדיו – גם אם המחיר לקבלתו הוא עימות אלים.
בתחילת השבוע כתבתי שעזה קרובה יותר להסלמה מאשר להסדרה. ציינתי שהסיבה המרכזית לכך היא שהצדדים מתקשים להגיע להסכמות באשר למתווה המענק הקטארי. מאז חמאס הילך אימים על המתווכים והכריז כי עזה נמצאת במסלול המהיר לפיצוץ. המתווה שבחר הוא הסלמה הדרגתית שאמורה להתחיל בהפגנה המונית על גדר המערכת שמתוכננת ליום שבת ולאחריה הפעולות המוכרות כמו הפרחת בלוני תבערה, השבת יחידות ההטרדה הליליות וכדומה.
בימים האחרונים פעלו מצרים, האו"ם קטאר וישראל כדי למצוא מתווה מוסכם שירגיע את המצב. ישראל פתחה בשורת הקלות משמעותיות במעברי הסחורות והאנשים, האו"ם וקטאר שקדו על מציאת פתרון למענק הקטארי ומצרים לקחה על עצמה את תפקיד המנצח על המקהלה שהגיע לשיאו בביקורו של ראש המודיעין המצרי, עבאס כאמל, בישראל ופגישתו עם ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הביטחון בני גנץ. המאמצים נשאו פרי ולקראת שעות הערב הכריזו קטאר והאו"ם כי פיצחו את הנוסחה והמענק בדרך לעזה.
כל צד, כמובן, דאג להבליט את מה שנוח לו ולהסתיר את מה שפחות. ישראל התהדרה בכך שתם עידן מזוודות המזומנים, קטאר הדגישה את החזרת המענק החודשי בסך 100 דולרים לכ-100 אלף משפחות נזקקות ברצועת עזה. ומה בחרו לעמעם? ובכן, אחד החלקים העיקריים במענק היה תשלום השכר לפקידי חמאס בעזה. ממורים, רופאים ועד עובדי תברואה שעובדים תחת מטריית הממשל בעזה שנמצא באחריות ארגון הטרור. את החלק הזה בפאזל לא הצליחו לפתור, ולפי שעה הוא לא יתקיים אלא אם בהסכם יש נספח סודי שלא פורסם לציבור. ואם הוא לא נפתר, האם זה יספק מספיק את יחיא סינוואר עד כדי החזרת השקט? האם הוא יהיה מוכן לבלוע את הצפרדע הזאת? בינתיים הוא שותק.
אבל הבעיה כאן היא הרבה יותר גדולה מזה. קודם כל, עניין הכסף: נכון, כבר לא נראה יותר את תמונות חלוקת המזומנים בסניפי הדואר בעזה, והוא יועבר למשפחות באמצעות כרטיס נטען שאיתו הם יוכלו לפדות את המענק בבנקים בעזה. אלא שבסוף הדרך נמצא את כל אחד מאותם נזקקים עם כסף מזומן בידם. נדמה לי שאף אחד, כמעט, לא רוצה למנוע מהם את ההטבה הזאת שתשפר את חייהם העלובים, אבל כאן גם מסתתרת העז: אין אף גוף מודיעיני בעולם - טוב ככל שיהיה – שיכול להתחקות אחר מסלול של כסף מזומן.
אתן דוגמא. נניח שחמאס דואג להכניס לרשימת המוטבים אדם שזקוק לכסף הזה, אך הוא אינו איש חמאס - ולפיכך שמו מאושר בישראל. האיש פודה את מאה הדולרים עם הכרטיס והולך לביתו, שם ממתין לו נציג גבייה של חמאס שגוזר 30 דולר מהמענק - ומבטיח לו בתמורה שגם בחודש הבא הוא יהיה ברשימה. בכל חודש מקבלות 100 אלף משפחות את המענק. כעת תכפילו את המספר הזה בסכום העמלה - ואז תכפילו בשנה שלמה. הסכום שייצא הוא 36 מיליון דולר. רק לשם השוואה, התקציב השנתי של הזרוע הצבאית של חמאס כולה מוערך בכ-100 מיליון דולר.
הבעיה השנייה, שהיא גם המרכזית, זו קטאר. כמו שחמאס התמכר למענק הקטארי - כך גם ישראל התמכרה למושיע מדוחא שישיג לה שקט. השאלה שצריכה להישאל היא באיזה מחיר? שר הביטחון גנץ מסר בהודעתו כי ''לקטאר יש תפקיד חיובי באזור''. מה בדיוק חיובי בתפקידה? זה שהיא מארחת את צמרת חמאס ומאפשרת לה לנהל את מבצע שומר החומות משטחה? זה שהיא מאפשרת לאיסמאעיל הנייה להכריז מבירתה דוחא - במהלך עצרת המונים באמצע המבצע - שחמאס יכה את ישראל? זה שהיא אישרה לרשת אל-ג'זירה (הקטארית), שאותה היא מממנת, לשדר את נאום השטנה הזה בשידור חי? זה שהיא נתנה למיודענו הנייה וראשי חמאס להיפגש בעיר הבירה שלה עם הנהגת הטליבאן לפני חודשים ספורים? זו ההגדרה לתפקיד חיובי? התבלבלתם, חברים.
ייתכן (לא בטוח) שההישענות על קטאר תקנה לנו שקט מסוים בטווח הזמן הקצר, ואולי גם הבינוני. אבל בזמן הזה חמאס ימשיך להתעשר, להשתקם, להשתפר, לבנות רקטות ולנסות ולייצר לנו הפתעות חדשות. חמאס קיבל מענק והקלות בזמן שישראל לא קיבלה התקדמות או פתרון לסוגיית השבויים והנעדרים הכואבת. ההיאחזות בקטאר היא טעות, המעורבות הישראלית במענק הקטארי היא טעות, ועל הטעות הזאת נשלם במערכה הבאה שתגיע מעזה. והיא תגיע.
