שאלה רטורית היא שאלה שמטרתה אינה לקבל תשובה, מכיוון שזו אמורה להיות מובנת מאליה. לרוב התשובה הזאת תהיה "ברור שכן!", או "ברור שלא!" (לדוגמה: "אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם?" – ברור שכן!; "מה אני, עז?" – ברור שלא!). באופן דומה, סביר להניח שאם נשאל אזרח ישראלי ממוצע: האם יש לציבור בישראל זכות להבין את הזכויות המוקנות לו ואת החובות המוטלות עליו? הוא יניח שמדובר בשאלה רטורית שהתשובה עליה היא "ברור שכן!". אז זהו, שלא.
האמת המקוממת היא שבישראל של 2022 – בניגוד למדינות מפותחות רבות בעולם – המחוקק, בתי המשפט ושאר קובעי המדיניות עדיין אינם מכירים בזכותו של הציבור להבין את שלל הטפסים והמסמכים שהמדינה וגופים תאגידיים מנסחים עבורו ולשימושו. זאת אף שהמסמכים הללו – טפסים ממשלתיים, מסמכים בנקאיים, חוזי צרכנות, הסכמי משכנתה, חקיקה, תקנות ועוד – משפיעים על המצב המשפטי והכלכלי של כל אחת ואחד מאיתנו.
כידוע, מסמכים אלה מנוסחים כמעט תמיד באופן מסורבל וארכני ובשפה משפטית בלתי אפשרית. כשמדובר במסמכים שעורכי דין מטפלים בהם, מילא; הבעיה היא שעם חלק גדול מהטקסטים הנ"ל רובנו נאלצים להתמודד באופן עצמאי. המשפטן הבריטי פרנסיס בניון היטיב לתאר את המצב האבסורדי הזה כשכתב: "דבר מוזר הוא שבני חברות חופשיות נשלטים – מיום הולדתם עד יום מותם – על ידי טקסטים שאינם יכולים להבין".
מנגד, במדינות רבות בעולם ניכרות השפעותיה של תנועת השפה הפשוטה, הקוראת מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 לנסח מסמכים מעין אלה באופן בהיר. באנגליה למשל שוכתבה חקיקת המסים לשפה פשוטה. באיחוד האירופי נקבע כי מסמכי האיחוד ינוסחו באופן "בהיר, פשוט, תמציתי וחד-משמעי", ובארה"ב חויבו כל הרשויות הפדרליות לנסח את מסמכיהן באופן מובן.
משפט אחד (!) בן 168 מילים לגבי הסכם משכנתא:
לפני כמה שנים קיבלתי מייל מעו"ד ישראלי שכתב לי על חוויית העבודה שלו במשרד עורכי דין באוסטרליה: "לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ לשמונה. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעורך הדין וכן לחסוך אלפי ימי בית משפט בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!". כאן בישראל, למרבה הצער, פשוט לא קיימת התפיסה הבסיסית שלפיה לציבור ישנה זכות להבין טפסים ומסמכים המשפיעים על מצבו המשפטי והכלכלי. לפחות לא בקרב המחוקקים ושאר קובעי המדיניות.
חשוב לציין כי קיימים כיום כמה גופים – ממשלתיים וגם אחרים – המשתדלים לפשט ולהנגיש את מסמכיהם לציבור, וכבודם כמובן במקומו מונח. אולם אפילו הם נוהגים לרוב להציג זאת כפלוס, כבונוס, כפרויקט נוסף שהם בוחרים לקדם לטובת האזרח – ולא כמחויבות בסיסית ומובנת מאליה שמוטל עליהם לעמוד בה. לכן, הצעד הראשון לשינוי המצב הקיים כרוך בעיקר בשינוי תפיסתי: על המחוקקים וקובעי המדיניות בישראל להכיר מפורשות בקיומה של הזכות שניתן לכנות "זכות הציבור להבין".
למונח "זכות" הגדרות רבות, אבל אחת מקובלת יחסית היא שמדובר באינטרס שהמשפט תופס כחשוב מספיק כדי להגן עליו באמצעות הטלת חובות שיבטיחו את מימושו. האם זכות הציבור להבין היא אינטרס חשוב מספיק? התשובה לכך היא "כן" מהדהד – כאשר מעל לכול ניצבת העובדה הפשוטה כי הגשמת כל הזכויות כולן (לחינוך, לבריאות, לפרטיות, למידע, לגישה לערכאות ועוד) תלויה בכך שנבין מה מגיע לנו, וכיצד אנו יכולים לדרוש ולקבל זאת.
היכולת להבין זכויות חשובה במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות, הנזקקות לשלל טפסים ומסמכים ממשלתיים כדי לממש את זכויותיהן לדיור ציבורי, להנחה בארנונה, לגמלת הבטחת הכנסה ועוד. כך למשל, במחקר ישראלי שבמסגרתו קיימה ד"ר ליה לוין ראיונות עם 18 אנשים המצויים בתנאי עוני קיצוני, סיפרו רבים מהמרואיינים כי לא מימשו זכויות סוציאליות שהגיעו להם בשל "מורכבות הבקשה לזיכוי" (למשל ג' בת ה-79: "את יודעת מה זה בשבילי לקבל כסף מביטוח לאומי? זה אומר לפתוח חשבון בבנק וללכת לשם ולקבל הביתה מכתבים שאני לא יכולה להבין"; או י' בן ה-47, שהסביר כי "המכתבים מגיעים עם כל מיני טבלאות, וקיצורים והכל בשפה גבוהה כזאת, רשמית. מי בכלל יכול להבין מה כתוב שם?").
בקשה לקביעת אחוזי נכות. זאת עברית?
זכות הציבור להבין הכרחית גם להגשמה מלאה יותר של עקרונות יסוד מרכזיים כגון עקרון השוויון – שהרי אם למשל אני מבינה כיצד לממש את זכאותי למענקי קורונה בעוד שאחרים אינם מבינים כיצד לעשות זאת – נוצר בינינו פער כלכלי שעלול להיות משמעותי. דוגמה נוספת היא עקרון שלטון החוק – שהרי חוקים לא מובנים מקשים עלינו לא רק את הגשמת זכויותינו אלא גם את מילוי החובות המוטלות עלינו.
נוסף על כך, השקעה בניסוחים ברורים יותר עשויה לחסוך כסף רב לקופה הציבורית. בארה"ב למשל, אחרי שרשות התקשורת הפדרלית שכתבה את תקנותיה לניסוח פשוט – שוחררו חמישה אנשי צוות שנהגו לענות לשאלות הציבור לגבי התקנות למשימות אחרות. נתון מדהים נוסף נצפה גם הוא בארה"ב, כשהמחלקה לחיילים משוחררים שכתבה נוסח של אחד ממכתביה. לפני השכתוב הובילו 750 מכתבים ל-1,128 שיחות הבהרה, ואילו אחריו הובילו 710 מכתבים ל-192 שיחות כאלה בלבד.
לקראת סיום אני רוצה להתייחס לטענה הנפוצה כי אין אפשרות לשמור על כל המשמעויות והדקויות המשפטיות של מסמך ובו בזמן לנסח אותו באופן שהישראלי הממוצע יוכל להבין.
עו"ד דנה פארצילום: אסף שגיאובכן, ניסוי אמפירי שערכתי ושתוצאותיו פורסמו לאחרונה בכתב העת "עיוני משפט" העלה מסקנה חד-משמעית: הקפדה על כמה עקרונות לשון מאפשרת לפשט טקסטים משפטיים בעברית וכן לשמור על כל המשמעויות המשפטיות שלהם. במילים אחרות: באמצעות מספר מצומצם של עקרונות לשוניים – שניתן להטמיע במסמכים בקלות ובעלות זניחה – ניתן יהיה להקל משמעותית על האינטראקציות היומיומיות של אזרחי ישראל עם המשפט.
אולם כאמור, כדי שזה יקרה, ראשית על המחוקק להכיר בזכות הציבור להבין ולהקצות משאבים שיקדמו אותה ויגנו עליה – משאבים שיאפשרו לשכתב מסמכים קיימים, לנסח מסמכים חדשים באופן מובן, לקיים לעובדי הרשויות השתלמויות של ניסוח בהיר ועוד. רק באופן זה יוכל עצם קיומה של הזכות להפוך סופסוף לשאלה רטורית, כך שבפעם הבאה שבה נראה טופס ממשלתי או חוזה צרכני המנוסחים באופן מסורבל ובלתי אפשרי, נעיף בהם מבט ביקורתי ונקבע מיד: "ברור שלא!".
- עו"ד דנה פאר היא מרצה לכתיבה משפטית באוניברסיטת רייכמן ובמרכז האקדמי למשפט ולעסקים. חברה בוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין ובעלת הבלוג ודף הפייסבוק "משפט פשוט"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
