ההפגנה בבני ברק בשבוע שעבר
(צילום: נדב אבס, אמיר גולדשטיין)
ביום חמישי שעבר נחסמו צירי תנועה מרכזיים סביב בני ברק. מדי פעם הספורט הלאומי זולג גם למפתנה של עיר התורה והדילים הפוליטיים. האמתלה הרשמית: מחאה נגד הדרת נשים. אבל כשמדובר בספורט לאומי, מי צריך סיבות? גם סתם 32 מעלות חום הן סיבה מספיק טובה לקחת מגפון לידיים, להניף דגל ישראל ולחסום רחובות. שקט, מפגינים.
יש הרבה מה לומר על ההפגנה והתועלת שלה (ספוילר: אין), אולי גם על התקשורת שקפצה על המציאה - והדגישה את האבטחה סביב המפגינים ואת האבן שנזרקה לעברם – ובכך שירתה את הנרטיב הקדום של "חרדים אלימים" שיש להתגונן מפניהם. אבל ההפגנה עצמה אינה הנושא. היא לא שינתה את החרדים, היא לא הובילה לשום פריצת דרך בהבנת אורח חייהם ובוודאי שלא הוסיפה לקירוב לבבות. בלי להעליב, את מרבית החרדים שפגשתי מאז היא פשוט לא עניינה. יש כאלה שכלל לא ידעו שהתקיימה.
החלק המעניין היה התגובה להפגנה. לבני אדם ישנה נטייה להגיב על אירועים באופן זהה - עין תחת עין, הפגנה תחת הפגנה. וכך, בכל פעם שמפגינים נגד משהו, מתארגנת תגובה של הפגנה בעד. כך היה לאחר ההפגנה הקודמת בבני ברק (מי זוכר על מה היא הייתה), וכך גם עכשיו: די מהר נפוצו ברשתות יוזמות והתארגנויות לאחווה וחיבוק לתושבי בני ברק. ועל כך הגיעה העת לדבר.
אין לי ספק שהיוזמות הללו מגיעות עם רצון טוב. אנשים רוצים לאחות את הקרעים ולתמוך בחרדים, ויש בזה משהו מחמם לב. אבל יש פה היבט נוסף ששני הצדדים, אלה שבעד ואלה שנגד, מוטב שיפנימו: בני ברק אינה פינת ליטוף. אנחנו לא שמורת טבע. אמנם יש כאן מכת חולדות, אך לצידן חיים בני אדם שפשוט לא לוקחים חלק בתעמולה סביבם. תושבי בני ברק ימשיכו בשגרת חייהם – עם ההפגנות או בלעדיהן, עם צעדות הזדהות או בלעדיהן. זה פשוט לא מעניין אותם.
לא נתקלתי בשבוע האחרון באף תושב העיר שפניו נפולות והוא מחכה לחיבוק. המקסימום ששמעתי הייתה טרוניה רפה על חסימת כבישים וזהו. כל היתר זה סיפור שהם לא חלק ממנו. מפגינים נגדם, מפגינים בעדם, והם בכלל לא בתמונה. כאילו זה קורה ביקום אחר. הסיפור אינו שלהם. בזמן המחאות התושבים היו עסוקים בקניות והכנות לשבת. עם כל הכבוד לכולם, ויש הרבה כבוד, תושבי בני ברק לא מתעסקים במה חושב עליהם ארז מכפר שמריהו ובאיזו עין רואה אותם לירון מגבעתיים.
יעקב פלבינסקיוהדברים אמורים לא רק לגבי הפגנות. כל תקופה והטרנד שלה. גם לפני שלוש שנים, כשסגרים על בני ברק היו באופנה, היחס לעיר היה כאל שמורת טבע. גם אז אנשים החליטו בשביל החרדים מה הם צריכים, מה טוב עבורם, פענחו לפי פרשנותם את אורח החיים החרדי ויצרו תוכניות בהתאם. הגיע הזמן להפנים שבעיר הזאת, שבה חיים כמעט רבע מיליון תושבים, מתגוררים בני אדם. לפני שמשחקים איתם, מומלץ לוודא שהם בכלל נוכחים על המגרש.
הבנה פשוטה שבני ברק חיים אנשים תוביל למציאות שונה. במקום שסיורי הצ'ולנט בימי חמישי בערב יהיו תחליף לביקור במוזאון, המבקרים האנתרופולוגים בעיני עצמם יכולים לנצל את ההזדמנות להכרה האמיתית של המגזר, של חייו ושל ערכיו. כך הם יוכלו להזדהות או לא להזדהות איתנו, להבין את זווית הראייה שלנו על הסוגיות האקטואליות ואפילו להתווכח. אבל זה דורש דיאלוג ולא הכתבה או כפייה. לשיח כזה יהיו ערך ותרומה משמעותיים הרבה יותר מהפגנות.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
