אני לא חובב של אוטוביוגרפיות, ובמיוחד איני מחבב את הז'אנר של אוטוביוגרפיות שנכתבות לאחר כישלונות היסטוריים בידי המעורבים בהם. מעטות מהן מצטיינות בחשבון נפש אמיתי, נוקב וכן. התחושה שנותרת בסופן היא שהן נועדו לשכתב את ההיסטוריה ולנסות ולקבע את הגרסה של כותביהן בתודעה הציבורית. סביב פרסום הספר "דמו הותר" של חזי כאלו התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון של רונן ברגמן עם המחבר. הלך הרוח שהשתקף ממנו הוא שחזי כאלו לא מכה על חטא, ונעדר כל ביקורת עצמית אף שבמשמרת שלו, כראש האגף הלא-ערבי בשב"כ, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הריאיון הזה הקפיץ אותי.
החלטתי לכתוב את המאמר הזה בעיקר לאנשי שב"כ, מטובי בנינו ובנותינו שנמצאים על משמרתם בעצם ימים אלו, בתקווה שיבינו שהספר הזה בעייתי מאוד משום שהוא מייצג נורמה פסולה של אי-נטילת אחריות של מנהלים בכירים באגף הלא-ערבי באותה העת, על חלקם בכישלון האסטרטגי. בפרק הפתיחה לספר כותב כאלו: "בסופו של דבר לא עבר יום שבו לא הזכרתי לעצמי כי במשמרתנו נרצח כאן ראש ממשלה", והוא מוסיף כי "הספר הזה הוא מימוש חובתי ההיסטורית – עבור השב"כ, עבור חבריי, עבור בני משפחתי ועבור כל מי שהאמת על הכתם המדמם הזה בציבוריות הישראלית ובתולדות עם ישראל חשובה לו".
אמירות אלו מקוממות במיוחד. לא מצאתי בספר שום נימה של ביקורת עצמית על ידי חזי כאלו ובכירי החטיבה היהודית שסייעו לו בכתיבתו. אם במשמרת שלכם נרצח ראש ממשלה, היכן חשבון הנפש שלכם עם עצמכם? מה אתם יכולתם לעשות אחרת במשמרת שלכם על מנת למנוע את הרצח?
במהלך השנים הוטמעה בזיכרון הציבורי הגרסה כאילו האחריות לכישלון היא אך ורק של האבטחה על רבין ז"ל. אין ספק כי היחידה לאבטחת אישים כשלה כישלון חרוץ כאשר לא התאימה את שיטת העבודה שלה לרמת האיום החריגה על ראש הממשלה רבין ועל כמה אישים נוספים. יותר מכל כשלה היחידה בליל 4 בנובמבר 1995, כאשר נערכה באופן גרוע למבצע האבטחה של ראש הממשלה בעצרת בכיכר, שבסיומה נרצח ראש ממשלה בישראל בידי מחבל מתנקש יהודי.
הספרים שנכתבו בעקבות הרצח על ידי חזי כאלו, ראש האגף הלא-ערבי באותה העת, ולפניו על ידי כרמי גילון, ראש השירות דאז, נועדו בעיקר להמעיט מאחריותם הישירה לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל ולגלגל אחריות לאחרים
תפקידו המובהק של שירות הביטחון הכללי ושל האגף הלא-ערבי אינו רק להתריע על איומים, אלא ראשית לכל - לסכל אותם. "לסכל" בעגה המקצועית השב"כית משמעותו להשיג מודיעין ולעצור את מתכנני הפיגועים – בטרם ביצעו את זממם.
להתבססות גרסת "הרצח הוא כישלון אבטחתי" תרמו גרסאותיהם של כמה מבכירי השירות באותה העת ובראשם כרמי גילון, מי שהיה ראש השירות, ששמו את האבטחה על המוקד. גילון אף התעלה על עצמו כשניסה בשלב מסוים לטעון שראש השירות הוא בבחינת "יו"ר", והאחריות הישירה בשירות חלה כביכול רק על ראשי האגפים ומפקדי היחידות.
בפרשת רצח רבין, ראשי האגפים הרלוונטיים היו ראש אגף האבטחה דרור יצחקי וראש האגף הלא-ערבי חזי כאלו, שאליו הייתה כפופה החטיבה היהודית - זו שתפקידה לסכל טרור יהודי. או במילים אחרות: זו שהייתה אמורה לסכל מבעוד מועד את הרצח. בניגוד מוחלט לדרור יצחקי שנטל באופן מיידי אחריות אישית לכישלון החמור של היחידה לאבטחת אישים והתפטר, חזי כאלו לא נטל אחריות אישית.
לצערי, ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ז"ל לא טיפלה בעומק הנדרש בכישלון הסיכולי האסטרטגי של האגף הלא-ערבי שבראשו עמד חזי כאלו משום שלדעתי לא היו לה הכלים לשאול את השאלות המקצועיות הנכונות. זה היה ועודנו הייעוד העיקרי של שירות ביטחון כללי בלחימתו בטרור מכל סוג שהוא: ערבי, איסלאמי, איראני, זר או יהודי.
חזי כאלו וגם כרמי גילון טוענים לאורך השנים כי חזרו והתריעו על רמת האיום החריגה ועל הסיכוי שראש הממשלה יירצח, וזה בהחלט מרשים ונכון. אולם דווקא מה שעשו כנדרש מבליט עוד יותר את מה שלא עשו.
כרמי גילון כראש השירות לא וידא שאגף האבטחה והיחידה לאבטחת אישים מתאימים את שיטת הפעולה שלהם לרמת האיום החריגה על ראש הממשלה ומאובטחים נוספים. לכן אינו יכול לטעון שרק הש"ג אשם (הכוונה למאבטחים בליל העצרת).
חזי כאלו, מצידו, מתעלם לחלוטין מכך שהחטיבה היהודית לא הצליחה למנוע את הרצח, על אף שהיו לה קצות חוט מודיעיניים משמעותיים שאפשרו להגיע ליגאל עמיר מבעוד מועד. לטובת ועדת החקירה הממלכתית גויסו תיאוריות "המחבל הבודד", שנועדו להסביר עד כמה בלתי אפשרית הייתה המשימה לזהות מחבל כמו יגאל עמיר, משום שפעל כמעט לבדו ללא ידיעת אחרים, ולא אמר לסביבתו מתי הוא עומד לבצע את ההתנקשות. טיעוני ליטיגציה אלו יפים אולי לעורכי דין למיניהם, אולם כל איש מקצוע בשירות יודע כי אינם עולים בקנה אחד עם העובדות של הפרשה.
לא אעסוק בכל קצות החוטים הללו וגם לא אעסוק בפרשת הסוכן "שמפניה", הוא אבישי רביב, שאף היא נגעה ביגאל עמיר ובסביבתו הקרובה בתקופה שלפני הרצח. אתמקד כאן באחד הכישלונות היותר מובהקים וחמורים, שטיפול מקצועי בו בסטנדרטים שהיו מקובלים בשב"כ אפילו באותה התקופה יכול היה לשנות את מהלך ההיסטוריה.
מדובר בפרשת שלומי הלוי ו"התימני הקטן", שלה מקדיש חזי כאלו פרק שלם ומקומם במיוחד של תירוצים, שנקרא "חצי אמת גרועה משקר". מדובר במידע שהגיע לקמ"ן פיקוד מרכז אמנון סופרין מפקוד שלו בשם שלומי הלוי כחצי שנה לפני הרצח. שלומי הלוי טען שהיה עד לשיחה בשירותים בתחנה המרכזית בתל אביב על אודות "תימני קטן" שמתכוון לירות ברבין בהזדמנות הראשונה שתהיה לו, וגם שאותו "תימני קטן" השיג אקדח, ואף התפלל פעמיים תפילת וידוי בבית הכנסת.
לא צריך להיות איש שב"כ או איש משטרה על מנת להבין שזה דיווח חמור וחריג בכל קנה מידה, בכל תקופה ובמיוחד בתקופה שבה הוגדרה רמת איום חריגה לראש הממשלה. אמנון סופרין העביר מיידית את המידע לחטיבה היהודית בשב"כ. בספר מתואר הטיפול של החטיבה היהודית בידיעה, ואלי ברק, ראש החטיבה היהודית, מתאר אותה "כמטרידה" שכן "אחרי הכל דובר כאן על אדם עם כוונה קונקרטית לרצוח את רבין".
טיפול ישיר בשלומי הלוי על ידי אנשי מקצוע עם היכולות החקירתיות של השב"כ היה מוביל בסבירות גבוהה מאוד לקבלת המידע במלואו, כפי שקרה במקרים דומים בעבר פעמים רבות
בהמשך מתואר כיצד תהליך הטיפול בידיעה התחיל מיידית וכיצד הוחלט לבקש מימ"ר ירושלים במשטרה לחקור את שלומי הלוי. בתחקור שביצעה המשטרה הוא חזר על המידע שמסר לאמנון סופרין והותיר על חוקריו רושם מהימן. לקורא הממוצע שאינו מכיר את השב"כ זה עשוי להישמע טיפול סביר, אולם ההחלטה של היחידה שלא לתחקר בעצמה את שלומי הלוי היא בעיניי כשל מקצועי חמור, דווקא על רקע הערכת המודיעין המדויקת של האגף הלא-ערבי ושל ראש השירות דאז כרמי גילון שקבעה כי נחצה קו אדום וייתכן רצח של ראש הממשלה.
מאותו הרגע התחייבה, לוגית ומעשית, התייחסות שונה ומחמירה לכל דיווח שעולה בקנה אחד עם הנחת העבודה הזו. הדיווח של שלומי הלוי לאמנון סופרין ובהמשך בחקירתו לימ"ר ירושלים היה ללא כל ספק דיווח כזה.
תחקור מקצועי כזה היה מאפשר בסבירות גבוהה להגיע לחקר האמת. אני יכול להעיד מניסיון אישי כי השירות עשה את זה מאות רבות ואולי אלפי פעמים בענייני סיכול טרור, שהיו פחות חמורים בסדרי גודל מכוונת רצח של ראש הממשלה. פעמים רבות מקורות המידע אף נבדקו על ידי חוקרי שב"כ בפוליגרף.
יתרה מכך, בתורה שבעל פה יודע כל חוקר או מפעיל סוכנים בשב"כ כי מידע שמגיע מאנשים הטוענים ששמעו "באופן אקראי" שיחות "כשהתחבאו מאחורי העץ או מאחורי הטרסה", או במקרה דנן "בשירותים", בדרך כלל מצביע על הסתרה של עובדות אחרות על אופן השגתו של המידע, או אפילו על מהימנותו.
טיפול ישיר בשלומי הלוי על ידי אנשי מקצוע עם היכולות החקירתיות של השב"כ היה מוביל בסבירות גבוהה מאוד לקבלת המידע במלואו, כפי שקרה במקרים דומים בעבר פעמים רבות. מעצם פנייתו של הלוי לאמנון סופרין וגם ממה שעלה לאחר הרצח ברור לחלוטין כי שלומי הלוי לא היה עוין בגישתו, וחיפש דרך להלבין מידע אמיתי מבלי להיחשב "מלשן" על ידי מקורביו. גם הפרטים שהכניס לשיחה שכביכול שמע בשירותים היו בבחינת "ידיעת זהב" על יגאל עמיר ועל כוונותיו ורמת מוכנותו להתנקשות בראש הממשלה. חזי כאלו אף מתאר כיצד שלומי הלוי סיפר לאחר שנים כי הופתע שלא זומן לשב"כ על רקע המידע שמסר לאמנון סופרין.
יום או יומיים לאחר הרצח התפרסמה פרשת שלומי הלוי בעיתונות, וראש השירות דאז כרמי גילון הוזמן לספק הסברים על הפרשה לוועדת המשנה לענייני השירותים החשאיים בכנסת. גילון, שהבין כנראה את גודל התקלה המקצועית בפרשת הלוי, ניסה לגייס ללא הצלחה בתוך השירות מסמך שיצדיק את הטיפול הכושל בשלומי הלוי, במקום ללכת לוועדת המשנה ולהודות בטעות המקצועית החמורה. את זה אני אומר מעדות אישית קרובה, ואסתפק בכך.
פרשת שלומי הלוי היא החמצה עצומה של החטיבה היהודית משום שיכלה להוביל שוב אל המחבל הרוצח יגאל עמיר, ולסגור מעגל עם המידע שכבר הצטבר אודותיו בחטיבה היהודית, ואולי אף לסכל את רצח ראש הממשלה. לצערי אין בפרק הזה בספר שמץ של ביקורת עצמית, אלא בעיקר הצטדקויות, תירוצים והטלת האשמה על שלומי הלוי עצמו.
בזכותו של עמי אילון, שהחליף את כרמי גילון בתפקיד ראש השירות בתחילת 1996, שירות ביטחון כללי עבר שינוי נורמטיבי, תרבותי ומקצועי עמוק שנמשך עד עצם היום הזה. עמי הוביל בשירות סדרה של תחקירי אמת עמוקים של כשלים, תוך שהוא נוהג לדרוש שכל אחד מהמשתתפים יצביע בתחקיר על תרומתו האישית לכישלון, לפני שהוא מגלגל אחריות לאחרים. תחקיר אמת ולקיחת אחריות אישית הביאו להבראת השירות בשנים שלאחר הרצח, ולטיהורו מהנורמות הפסולות שפשו בו.
הספרים שנכתבו בעקבות הרצח על ידי חזי כאלו, ראש האגף הלא-ערבי באותה העת, ולפניו על ידי כרמי גילון, ראש השירות דאז, נועדו בעיקר להמעיט מאחריותם הישירה לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל ולגלגל אחריות לאחרים. לצערי הם מעבירים מסר קלוקל לאנשי שירות ביטחון כללי המגינים עלינו בעצם הימים הללו.
אנשים אלו מחויבים לביקורת עצמית עמוקה ולאמירת אמת תמיד ובכל מצב, גם אם חלילה נהרגו אנשים כתוצאה מטעויות מקצועיות שביצעו. הייתי בעצמי בלא מעט תחקירים כאלו במהלך השנים בשירות, וראיתי עובדים, עובדות ומפקדים בכירים בשירות עושים זאת. אין ספק שמאוד קשה לעמוד בתחקיר פנימי, או מול ועדת חקירה ממלכתית, ולומר: שגיתי, קיבלתי החלטה לא נכונה או כשלתי, אולם זו הנורמה המצופה מאנשים אלו בשירות, כל שכן מראשי הארגון ומפקדיו.
תחקיר אמת, לקיחת אחריות כנה ואמיתית על טעויות, הפקת הלקחים הנדרשים מהם ויישומם, הם הכלים של ארגונים אלו לתקן טעויות ולהשתפר. אני מקווה כי הלקח העיקרי שיילמד מספרים כגון אלו שנכתבו על רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא שמדובר בספרים המייצגים נורמה התנהגותית פסולה המנוגדת לערכים ולתרבות הארגונית שהשירות בנה ואף מחנך לאורם את אנשיו מאז רצח ראש הממשלה רבין ז"ל.
- יובל דיסקין היה ראש שב"כ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
