לואיס הר (70), ששוחרר משבי חמאס במבצע ההרואי של צה"ל בפברואר האחרון, סיפר הבוקר (רביעי) בריאיון לאולפן ynet: "מעט האוכל שקיבלנו היה מחמאס. היו ימים בשבי שאכלנו רק פיתה, אלה שבמנהרות גם את זה לא מקבלים לפעמים. הטעות שלנו היא בהסברה. בעולם לא יודעים מה קרה ב-7 באוקטובר, רואים רק את הצד השני. רוב העם שם זה חמאס, מי שלא היה חמאס – חיסלו אותו. אני לא סומך על אף אחד מהם. נשים ונערים נכנסו לקיבוץ ובאו לגנוב ולשדוד".
(צילום: עידו ארז, ירון ברנר)
הוא הוסיף: "עד עצם היום הזה, אף אחד מהממשלה לא התקשר אליי. אנחנו שוחררנו, אבל חלק מאיתנו נשאר שם. הלב שלנו שבור. לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה, אומרים בישראל שלא משאירים אף אחד מאחור. בפועל יש שם 101 חטופים. אסור לאבד את התקווה, תמיד הייתי בן אדם אופטימי. המשימה שלי היא לדאוג שיתר החטופים יחזרו הביתה. אלו חיים אחרים, עד שלא אחזור לקיבוץ, לא אדע באמת כמה השתניתי. אני רוצה לחזור לבית שלי בקיבוץ, אבל צריך לשפץ את הבית והממ"ד. כשזה יקרה, אני אחזור".
כאמור, הר שוחרר במבצע צבאי לאחר 129 יום בשבי, ומאז מקדיש את חייו להסברה בארץ ובעולם ולהמשך התמיכה והמאבק במשפחות. בריאיון נרחב ל"דיילי מייל" הבריטי, שנערך במרץ האחרון, סיפר על התנאים הקשים והפחד שחווה בשבי – עד שזכה לחזור לחיק משפחתו. הר, שנחטף מניר יצחק ב-7 באוקטובר והוחזק ברפיח עם פרננדו סימון מרמן (60), ציין: "זה היה כמו סרט. המחבלים התייחסו אלינו כאילו היינו כלבים ולא בני אדם, רמסו אותנו. ברברים אמיתיים".
התיעוד הדרמטי של רגעי החילוץ
(צילום: דוברות המשטרה)
הר, שהיה עם ארבעה מבני משפחתו, שחזר את רגעי החטיפה: "נכנסו למנהרה כשמחבלים חמושים מובילים אותנו מלפנים, באמצע ומאחור. היה חשוך כל הזמן, האור היחיד היה מהטלפון. לא היה אוויר. זה הרגיש כאילו לעולם לא נצא משם". בשלב מסוים, כך סיפר, קבוצה נוספת של מחבלים החלה לרדוף אחריהם וצעקה: "יהודים! יהודים!". הר, יליד ארגנטינה, צעק בחזרה: "ארגנטינאים, ארגנטינאים! מסי, מסי!"
חמשת בני המשפחה הגיעו ליעד. מיאה ליימברג (18) הצליחה להסתיר את כלבתה בלה במורד המנהרות – מבלי שהמחבלים שמו לב. לאחר יומיים בבניין אחד, בני המשפחה הועברו לדירה שנייה, שם שהו במשך 50 יום בחדר ללא חלונות. הם המציאו כינויים בספרדית לכל אחד מהמחבלים ששמרו עליהם, והקפידו לדבר בעברית מעט ככל האפשר, כדי שהחמושים לא יצליחו להבין אותם. לדברי הר, אחד המחבלים התעניין במיאה, צחק עליה ואמר שהוא "רווק ורוצה להתחתן איתה". כשהר אמר לו להפסיק, המחבל לגלג: "וואו, יש פה זאב". מאוחר יותר הוא חזר עם סכין גדולה ושיחק איתה כדי "להפחיד אותנו".
הר סיפר כי בני המשפחה ישנו על מזרנים מלוכלכים ו"דקים יותר מנייר", ואכלו שאריות של פיתות. "הייתה לוחמה פסיכולוגית מתמדת", אמר הר. "המחבלים אמרו לנו שלא כדאי לשוטט בחוץ, שירביצו לנו למוות. הם דאגו לספר לנו על כל כישלון של צה"ל ועל כל חייל שנהרג. אמרו לנו שאין לנו לאן לחזור, שקיבוץ ניר יצחק כבר לא קיים. הפצירו בנו לא לדבר בקול רם כי המל"טים, אם ישמעו אותנו, יעבירו את המידע לנתניהו שישלח מטוסים להפציץ אותנו – כי הוא לא רוצה שום עסקה. הם חזרו על המסרים האלו כל יום, בסופו של דבר זה נכנס לך לראש".
(צילום: ירון ברנר)
בתוך כך, יאיר מוזס, בנם של החטוף גדי מוזס ומרגלית מוזס ששבה מהשבי, ציין: "הזמן עובר, דבר לא קורה וזה נעשה קשה מיום יום, אבל צריך להמשיך להיאבק ולהפסיק את הסיפור הזה. אני מאמין רק למעשים. לא יודעים מה קורה במשא ומתן ועם מי מדברים, כרגע אף אחד מהמשפחות לא מקבל מידע".
הוא סיכם: "יותר מעניין את השרים להיות בשלטון, אנחנו לא מעניינים אותם. בכל פעם שמבקרים אותם, אז ישר מסמנים שאתה נגדם. 14 חודשים זה זמן מטורף להיות בשבי. אין לנו שום מידע איפה אבא שלי מוחזק, מעל או מתחת לאדמה, אם יש או אין חימום".
מישהו מהשרים פנה לאמא שלך?
"לא זוכר, לא בהתחלה. היו לה אחר כך כמה פגישות, אבל לא יצרו קשר – גם לא בזמן האחרון. זה לא מעניין אותם".
