שמונה שופטים קבעו אתמול (שני) ברוב קולות שיש לפסול את החוק לביטול עילת הסבירות. אולם גם בקרב שבעת השופטים האחרים, שהתנגדו לפסילת החוק, היו שלושה שבחרו בגישה של הגבלת החוק על ידי פרשנות. בפועל הם סברו שאפשר לאשר את החוק, אבל שיפעל במתכונת מצומצמת - ויפורש באופן שיאפשר התערבות במקרים של החלטות מופרכות. שלושת השופטים הם אלכס שטיין, גילה כנפי שטייניץ ויעל וילנר.
כיצד מסבירה וילנר את עמדתה? השופטת סברה כי יש להעניק לתיקון ל"חוק יסוד: השפיטה" "פרשנות מקיימת" ולא לבטל אותו. היא ושני השופטים האחרים חשבו שהיה נכון לפרש את התיקון כך שיחסום רק ביקורת שיפוטית בעילת הסבירות, כפי שקרה מאז שנות ה-80 לאחר פסק הדין בבג"ץ "דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור". פסק הדין ביסס גישה מרחיבה בשימוש בעילת הסבירות משהיה נהוג קודם לכן.
תקדים היסטורי: בג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות ראיון אולפן עם עו"ד אילן בומבך ומתן גוטמן
(צילום: שמוליק דודפור)
התיקון שהשופטת וילנר מציעה על ידי פרשנות עדיין מאפשר התערבות במקרים של החלטות מופרכות - כאלו שניתן היה להתערב בהן גם לפני פסק הדין בעניין דפי זהב. עילת הסבירות, כפי שהתפתחה מאז פסק הדין המדובר, מתמקדת בבחינת האיזון בין השיקולים השונים בהחלטה השלטונית (היא כינתה זאת "סבירות איזונית").
וילנר מסבירה: "עד לתחילת שנות ה-80, לעילת הסבירות היו מספר מאפיינים: בדרך כלל יוחס חוסר סבירות לאקטים מינהליים שהיו פגומים גם בשל עילות נוספות, כמו שיקולים זרים או הפלייה, כך שהקביעה בדבר חוסר סבירות נועדה ליתן משנה תוקף לפגמים האחרים".
"חוסר סבירות נתפס כפגם במישור הסמכות של הרשות המינהלית שקיבלה את ההחלטה. כלומר, טענה לחוסר סבירותה של החלטה הייתה, למעשה, טענה לחוסר סמכות של הגורם הנדון לקבל את אותה החלטה". לדבריה "המבחן לפסילת אקט שלטוני מחמת חוסר סבירות דרש שההחלטה תהיה מופרכת בעליל, עד שלא יעלה על הדעת כי המחוקק התכוון להסמיך את הרשות לקבל החלטה כזו".
השופטת ציינה כי בשנות ה-80 נפל דבר ביחס לעילת הסבירות, "פסק דינו של בג"צ בעניין דפי זהב. בפסק הדין, אהרון ברק קבע כי לעילת הסבירות מספר תכונות: 'חוסר סבירות כשלעצמו הוא עילה לפסילתו של שיקול-דעת מינהלי. שנית, חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות. שלישית, חוסר סבירות, הפוסל שיקול-דעת מינהלי, הוא חוסר סבירות מהותי או קיצוני. רביעית, עקרון הסבירות מביא לפסילתו של שיקול-דעת מינהלי, אשר אינו נותן משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המינהלית להתחשב בהם בהחלטתה. הודגש שם כי לרשות המינהלית קיים 'מתחם סבירות' שהיא מוסמכת לפעול במסגרתו". כלומר, בפסק הדין הסבירות הוגדרה ולמעשה הורחבה.
וילנר הסבירה: "בעוד בעשורים שקדמו לפסק הדין בעניין דפי זהב, השימוש בעילת הסבירות לא היה תדיר, לאחר פסק הדין בעניין דפי זהב השתנה מצב זה באופן דרמטי, והשימוש בפסיקה בעילת הסבירות הפך נפוץ ומרכזי ביותר". השופטת אמרה ש"הממשלה מציינת כי התיקון בא על רקע מצב שבו 'באופן מובהק מאז פסק הדין בעניין דפי זהב החל בית המשפט 'לבחון את סבירות ההחלטות השלטוניות לגופן עד כדי הכנסת רגליו לנעליו של בעל הסמכות'".
עוד אמרה וילנר שנוסח החוק פותח פתח לפרשנות: "בשעה שהמחוקק עיגן בתיקון את המונח 'סבירות', בלשון כללית – מבלי שהבהיר את משמעותו, היקפו ומהותו – מתעוררת שאלה פרשנית ביחס למשמעות המונח. כלי פרשני מהותי המצוי בארגז הכלים של בית המשפט הוא כלל הפרשנות המקיימת". לפי כלל זה, 'עדיפה פרשנות סבירה של חוק על פני הכרעה בשאלת חוקתיות'".
לפי וילנר, "אף שהתיקון אינו חף מקשיים הרי שבהינתן שהוא מתייחס לעילת הסבירות האיזונית בלבד, התיקון אינו פוגע בליבת הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל ואף איננו קרוב לכך. משמעות התיקון מתמצה בשינוי הסטנדרט להפעלת עילת הסבירות, בכל הנוגע להחלטות ממשלה ושרים".
השופטת וילנר הדגישה שהתיקון לא משפיע "כהוא זה על חובת הממשלה והשרים לפעול בהתאם לחוק". היא אמרה כי "התיקון אינו עומד בסתירה לעקרונות אלו, ואף אינו מוביל למצב שבו לממשלה ולשרים קיים שיקול דעת מוחלט וחסין מפני ביקורת שיפוטית".
