השבוע שעבר הזכיר לכולנו עד כמה משמעותי האתגר שמציב לישראל האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, אגף שבשם החתירה האוניברסלית שלו לשוויון וצדק – ומתוך תפיסתו את הפלסטינים כחלק מ"מחנה של מדוכאים" – מערער על עצם יסודות הברית בין וושינגטון לירושלים: תחילה היה זה סקר של ה-Jewish Electorate Institute, שהציג ממצאים מדאיגים ביותר בנוגע ליחסם של יהודי ארה"ב – ובפרט הצעירים שבהם – כלפי ישראל, ולאחר מכן הייתה זו החלטת חברת הגלידות Ben & Jerry's לבטל את זיכיון היצרן הישראלי שלה – החלטה הנותנת רוח גבית ל-BDS, תנועת החרם שחלק מהמחנה הפרוגרסיבי מזדהה איתה.
8 צפייה בגלריה
ברני סנדרס ואלכסנדרייה אוקסיו-קורטז, מנהיגי הפרוגרסיבים. הצפי לעתיד: 50 גוונים של כחול
8 צפייה בגלריה
ביידן נפרד מנשיא המדינה לשעבר ריבלין ערב סיום תפקידו, בחודש שעבר. המרכז יושיט יד שמאלה - ולהפך
(צילום: AP)
בסדרת הכתבות שהבאנו כאן בשבועות האחרונים עמדנו על שורשיה הרעיוניים של התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב ועל האתגר המדיני, אולי אף ביטחוני, שהיא מציבה בפני ישראל בשל כוחה הפוליטי ההולך וגובר. אחרי שמנינו את הסיבות לנסיקתה והסברנו את סוד קסמה בעיני מיליוני אמריקנים, השאלה הבלתי נמנעת שעלינו לשאול כעת, במיוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות, היא עד כמה יוכל המחנה הפרוגרסיבי להוסיף ולהתחזק – האם הפופולריות הגדלה שלו בדעת הקהל האמריקנית היא מגמה שתימשך, וסופו להשתלט על המפלגה הדמוקרטית לחלוטין? או שמא מדובר בתופעה זמנית, ובמוקדם או במאוחר תשוב התנועה הפרוגרסיבית לממדים של תנועת שוליים – כפי שהייתה עד לפני כמה שנים?
הנבואה ניתנה אמנם לשוטים, אבל מה שבטוח הוא שהנהגת המפלגה תיראה אחרת, וכתוצאה מכך צפויה להשתנות גם הדינמיקה המפלגתית. הסנאטור ברני סנדרס, מנהיגו הבלתי מעורער של האגף הפרוגרסיבי, יחגוג בספטמבר הקרוב יום הולדת 80, והוא וקרוב לפנות את הבמה. מנגד גם מנהיגיו של מחנה המרכז במפלגה – הנשיא ביידן, יו"ר בית הנבחרים פלוסי ומנהיג הדמוקרטים בסנאט צ'אק שומר – כבר לא ילדים, וצפויים לפנות בשנים הקרובות את מקומם. עם חילופי ההנהגה בשני המחנות, אפשר לצפות לעלייה של פוליטיקאים "מתונים" מהמרכז שינסו להתחבר גם לצד השמאלי-פרוגרסיבי, ומנגד לעליית כוכבים פרוגרסיבים שיושיטו יד לעבר המרכז. המפלגה הדמוקרטית כולה תיראה אחרת: לא עוד שני מחנות מובחנים למדי, אלא חמישים גוונים של כחול.
דבר אחד ברור – בין שיתחזקו או ייחלשו, הפרוגרסיבים כאן כדי להישאר: מקורות העוצמה הפוליטיים שלהם – בהם העמקת האי-שוויון הכלכלי, המודעות הגוברת לפערים אתניים ומגדריים והגעתם של צעירים ליברליים ועירוניים לגיל ההצבעה – פועלים לטובתם.
בהקשר הישראלי התבססות כוחם של הפרוגרסיבים אינה בהכרח שלילית, אך היא בהחלט מדאיגה: "היחסים המיוחדים" בין ארה"ב לבין ישראל מתבססים על שלושה עמודי תווך – אינטרסים משותפים, ערכים משותפים וקרבה בין ציבורים בצד הישראלי לציבורים בצד האמריקני (people-to-people). מנקודת מבטם של הפרוגרסיבים, שלושת עמודי התווך האלה עוברים שחיקה מתמדת: לארה"ב, המבקשת להתנתק מהמזרח התיכון, יש בעיניהם מעט מאוד אינטרסים משותפים עם ישראל; השליטה הישראלית באיו"ש ובעזה, לשיטתם, פירושה שלוושינגטון גם אין ערכים משותפים עם איתה; והתרחקותם של יהודי ארה"ב מישראל (ואלה נוטים להצביע ברוב מוחץ לדמוקרטים) פירושה שהקהלים האמריקניים הפרו-ישראליים משתייכים יותר ויותר לצד השמרני של המפה הפוליטית (למשל נוצרים אוונגליסטים).
8 צפייה בגלריה
מפגינים למען ישראל בקליפורניה במהלך "שומר החומות". 38% מהיהודים לא חשים זיקה רגשית לארץ
(צילום: AP)
על התרחקותם של יהודי ארה"ב מישראל מעיד כאמור הסקר המטריד שפרסם בשבוע שעבר ה-Jewish Electorate Institute: 38% מהמשיבים היהודים בסקר זה הצהירו כי הם "אינם חשים זיקה רגשית" לישראל; 20% הביעו תמיכה בהקמת מדינה דו-לאומית בין הים לירדן (לעומת 61% שתומכים בפתרון שתי המדינות); ולא פחות מ-22% העידו כי הם מאמינים שישראל מבצעת "רצח עם" (genocide) בפלסטינים. בקרב צעירים יהודים בני פחות מ-40 הנתון הזה אף זינק ל-33%. במילים אחרות, בשעה שרוב יהודי ארה"ב עדיין חשים זיקה לישראל, מכירים בזכותה להתקיים (84%) ותומכים בסיוע הצבאי שארה"ב מעבירה לה (71% רואים בו דבר "חשוב"), המגמה היא מגמת התרחקות.
וכשברקע ההתרחקות הזו של היהודים, התחזקות האגף הפרוגרסיבי והביקורת הגוברת על ישראל בתוך המפלגה הדמוקרטית – מה עושים כדי לפלס מחדש דרך אל לב האמריקנים?
מיתוג מחדש? זה לא מספיק
בואו נדבר על ג'ניפר בראון. ג'ניפר היא צעירה אמריקנית בת 18 מפיניקס, אריזונה, והיא מעורה למדי מבחינה פוליטית ומזדהה עם המחנה הפרוגרסיבי: היא חושבת שמוסדות הממשלה האמריקניים צריכים לקחת אחריות על ביטוח הבריאות, מודאגת מההתחממות הגלובלית, תומכת בהקשחת חוקי הנשק ובעיגון זכות האישה על גופה, ורוצה להגן על זכויות הקהילה הגאה ולסיים את המלחמה באפגניסטן. אילו יכלה, בפריימריז ב-2020 הייתה ג'ניפר מצביעה לברני סנדרס. אם תשאלו אותה על ישראל, היא לא תדע לומר לכם דבר.
ג'ניפר בראון אינה קיימת, כמובן – היא רק ארכיטיפ של צעירים אמריקנים פרוגרסיבים. באותה מידה היא יכלה להיות ג'ניפר גרסיה ממיאמי, ג'ניפר קליין ממנהטן או ג'ניפר סמית' מדטרויט. מכיוון שהברית האסטרטגית עם ארה"ב חשובה לישראל ואנו מעוניינים לשמר אותה, עלינו לשאול את עצמנו כיצד נוכל לשמר ולטפח את הקשר עם ה"ג'ניפריות" של אמריקה.
גישה אחת היא לנסות לשכנע את ג'ניפר שבסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו "הצד של הטובים", בעזרת טיעונים נוסח "לישראל יש זכות להגן על עצמה", "הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארצו" ו"מדינה קטנה מוקפת אויבים". הגישה הזו אולי עבדה עם דורות מבוגרים יותר, שזכר השואה והמלחמות הגדולות היה טבוע בהם ושראו בישראל אנדרדוג, אבל על הדור הצעיר זה לא יעבוד: כשג'ניפר תביט בסכסוך ותראה את פערי העוצמה התהומיים בין ישראל לפלסטינים, היא לא תשתכנע אם נספר לה שמעצמה אזורית חמושה ב-F35 עומדת בפני איום קיומי.
הגישה השנייה היא גישת ה-rebrand – במקום לדבר על הדברים השליליים שישראל מזוהה איתם (ובראשם הסכסוך), נמתג את ישראל מחדש על-ידי התמקדות בדברים החיוביים שהיא מזוהה איתם: מזכויות הקהילה הגאה (אף שעוד נותרה כמובן כברת דרך לעשות בהיבט זה), דרך התרבות, התיירות והחקלאות של ישראל – ועד לענף ההייטק המשגשג שלה. כבר זה כשלעצמו יהיה צעד בכיוון הנכון, אבל עדיין – לבדו הוא לא יספיק: ראשית, משום שברגע שהנושא הפלסטיני עולה על השולחן הניסיון של ישראל להבליט את האיכויות האלה שלה נתפס כצביעות, ועל השולחן עולים מושגים כמו pinkwashing (שמשמעותו הוא ניסיון להסיח את הדעת ממעשי ישראל בשטחים ע"י הבלטת הישגי הקהילה הגאה); ושנית, משום שגישת ה-rebrand היא גישה שמרנית מטבעה – היא מתמקדת בדברים הטובים שקיימים עכשיו, בעוד הקהל הפרוגרסיבי מתעניין בעיקר במה שעוד דורש שיפור: לג'ניפר לא אכפת מכך שבישראל יש רב-תרבותיות או ביטוח בריאות ממלכתי כל עוד מיליוני פלסטינים נמצאים תחת שלטון צבאי.
שהפערים לא יהפכו לתהום
אז מה הפתרון? הפתרון הוא לקחת את גישת ה-rebrand צעד נוסף קדימה – למצוא יחד עם פרוגרסיבים בארה"ב שטרם גיבשו דעה על ישראל (או שיש להם ביקורת עליה אך הם מוכנים להקשיב) מרחבים לשיתוף פעולה בתחומים שקרובים לליבם: בתחום המאבק בשינויי האקלים יש לנו כישראלים עוד מה ללמוד, ובנוגע לבריאות הציבור – סביר להניח שיש לנו מה לתרום. גם פעילי שוויון מגדרי, זכויות להט"ב ופלורליזם דתי מישראל ומארה"ב יכולים וצריכים לשלב ידיים בניסיון להפוך יחדיו את שתי המדינות למקומות טובים יותר. במונחים של מסַפּרי סיפורים, הרעיון הוא לא רק לספר סיפור חיובי על ישראל – אלא גם לכתוב את הפרק הבא בסיפור.
8 צפייה בגלריה
חברות הקונגרס אילהאן עומאר ורשידה טליב, המבקרות החריפות ביותר של ישראל באגף הפרוגרסיבי. שהסכסוך יעיב, אך לא יעמוד במוקד
(צילום: רויטרס)
האסטרטגיה הזו, העומדת בבסיס יוזמת "הברית הישראלית-דמוקרטית" שאותה אני מוביל, מבקשת לפרק את הטענה השגויה של הפרוגרסיבים שמכיוון שישראל שולטת באוכלוסייה אזרחית היא אינה יכולה להיות בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב. הרעיון העומד ביסודה אינו "להסביר" את הסכסוך או להתעלם ממנו, אלא להציג אותו בהקשר רחב יותר – כנקודת מחלוקת שהיא עוד חלק ממערכת היחסים הרחבה של ארה"ב וישראל, אך אינה הגורם הבלעדי שמכתיב אותה.
בדרך זו תוכל ישראל לבנות מחדש את שלושת עמודי התווך שבבסיס "היחסים המיוחדים" שלה עם המפלגה הדמוקרטית: בהיבט של האינטרסים המשותפים, במקום להדגיש את האינטרסים הביטחוניים שהשתיים חולקות היא תעמיד במרכז את הרחבת שיתופי הפעולה בתחומים האזרחיים, כמו בריאות ואקלים (נושאים מרכזיים במדיניות החוץ של ביידן); בהיבט של הערכים המשותפים, תדגיש את הדבקות בערכים ליברליים כמו גיוון, חופש וצדק חברתי כבסיס לשותפות אידיאולוגית, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אולי מעיב עליה – אך אינו מבטל אותה לגמרי; ובהיבט של קשרי people-to-people יוכל החיבור בין ליברלים בישראל ובארה"ב – חיבור הנובע מהמחויבות לערכים הליברליים – לבלום את מגמת ההתרחקות של צעירים מישראל ולשמש עבור פרוגרסיבים הנמנים עם תומכיה "בית רעיוני" חלופי, כזה שיגרום להם להרגיש בנוח הן כפרוגרסיבים והן כציונים.
יש מי שיטענו כי מדובר באסטרטגיה שנועדה לכישלון: מהצד האחד יהיו שיאמרו כי ההתנגדות הפרוגרסיבית לישראל עקרונית, כך שתמיד תהיה ביקורת עלינו מצד הפרוגרסיבים ולכן אסור לנו "להתחנף" אליהם; ומהצד השני, בעיקר השמאלי, יהיו שיטענו כי ישראל אינה יכולה לייצר לעצמה בעולם תדמית ליברלית כל עוד הסכסוך נמשך ("הבעיה היא לא בשיווק, אלא במוצר", יגידו אלה). שתי הטענות הללו חשובות וראויות להתייחסות: באשר לראשונה, ישראל אינה צריכה "להתחנף" לאיש, וודאי שלא לוותר על האינטרסים האסטרטגיים שלה, אבל התעלמות מוחלטת מהפרוגרסיבים, שהם כוח פוליטי עולה באמריקה, תהיה טעות בסדר גודל לאומי; ובאשר לשנייה, גם לוּ הייתה שוררת בישראל הסכמה על הדרך הנכונה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, פתרון כזה לא היה מושג מהיום למחר, ובהינתן העובדה שפתרון אינו צפוי בקרוב – מוטב לישראל לטפח את יחסיה עם הדמוקרטים, בכלל זה עם הפרוגרסיבים, כבר מעכשיו.
היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב הם אבן הראשה של הביטחון הלאומי של ישראל, וכדי להבטיח אותם על ישראל להבטיח את יחסיה עם שתי המפלגות: הפוליטיקה בארה"ב היא מחזורית, והשליטה בבית הלבן ובקונגרס עוברת מצד לצד אחת לכמה שנים. יחסינו עם המפלגה הרפובליקנית ומנהיגיה מצוינים, וטוב שכך, ובדיוק מסיבה זו ישראל צריכה כעת לטפח את יחסיה עם הדמוקרטים, גם הפרוגרסיבים. לא נוכל "להכשיר לבבות" בקרב כולם, ופערים אידיאולוגיים יישארו תמיד – אבל זו בדיוק המשימה שיוזמַת "הברית הישראלית-דמוקרטית" לוקחת על עצמה: להשאיר את הפערים בגדר "פערים" בלבד, ולא להניח להם להפוך לתהום אידיאולוגית שאי אפשר לגשר עליה.
רותם אורג הוא המייסד של "הברית הישראלית-דמוקרטית", פרויקט ליצירת מערכת יחסים חדשה בין ישראלים לדמוקרטים בארה"ב, והעורך הראשי של "וושינגטון אקספרס", בלוג המסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ אמריקנית.
