מיד כשהבין את המתרחש ב-7 באוקטובר ידע אבי אמסלם, מנהל אתר ההנצחה בהר הרצל העובד באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון זה 33 שנה, שהוא צריך להתחיל להכין את השטח. "ממוצאי שבת התחלתי להיערך למבול ההלוויות הצפוי בהר. עבדנו בלי הפסקה. ניסיתי לקחת אוויר, להגיד שזה לא אמיתי, עד היום אני בתחושה שאנחנו חיים בסרט שלא נגמר", סיפר.
"בהתחלה עשינו הלוויות תחת אש", המשיך. "הלילות הם בלי שינה, משהו בי השתנה. אתה ישן ער, חושב על המשפחות השכולות, והראש כל הזמן מריץ איך לבצע את הלוויה הכי מכובדת. בשבוע הראשון ישנתי אולי עשר שעות, ניסיתי להחזיק את עצמי ולהשרות תחושה של ביטחון לאנשים שעובדים איתי.
"בימים הראשונים היו כמויות שלא האמנתי שנגיע אליהן, והיה לנו חשוב לקבור כל חייל בבית קברות שאליו הוא שייך. במלחמת יום כיפור נקברו חללים בבית קברות ארעי, ורק לאחר 11 חודשים הובאו לקבר ישראל. היה לנו חשוב באגף להביא את כולם לקבר ישראל כבר מהרגע הראשון. והנפש צריכה להכיל את כל זה, וקשה לה. אנשים פה נשברו. חלקם באו לעבוד וביקשו לעזוב, כיבדתי אותם ואמרתי להם תודה מכל הלב".
מה שמחזיק אותו, סיפר, הן המשפחות השכולות: "רק הן ורק החיילים שמסרו את נפשם למען המדינה הזו לנגד עיניי. אני משתדל להביא את החלל לקבורה בכבוד הכי גדול שאפשר. גם בן משפחה שלי נהרג בזמן הלחימה".
מאז פרצה המלחמה נערכו בהר הרצל יותר מ-70 הלוויות. "יש הלוויות כל יום. כל יום אתה קם בבוקר מת, הנשמה מתה, וצריך לפעול כמו מכונה ולארגן את הלוויות. אנחנו צוות לא גדול בימי שגרה: מזכירה, חיילת וארבעה אנשי אחזקה שמטפלים גם בבתי עלמין נוספים. עכשיו יש יחידה צבאית שמסייעת לנו, וקיבלתי שתי קצינות ת"ש.
"בשיא הלחימה קיבלתי בקשה מגורמים בקיבוץ גזר להקים אצלם חלקה צבאית. עשינו את זה תוך זמן קצר. בתי הקברות התחילו להתמלא, אנחנו נערכים להרחבה שלהם בגדרה ובמודיעין כי מקומות הקבורה כבר מגיעים לקצה".
אמסלם חלם בכלל להיות וטרינר, אך התגלגל לתפקיד המורכב והקשה. "כנראה שיועדתי למקום אחר. אנחנו מתעסקים בכאב עצמו, נוגעים בו כל הזמן. חוויתי המון אירועים קשים פה, אבל עדיין עם כל הודעה על חלל הלב מחסיר פעימה. העבודה היא שליחות, ואם לא באים עם נשמה יתרה אי אפשר לעשות את זה, להיות במקום הכי קשה של המשפחות שאיבדו ילד או ילדה. מי שלא מסוגל או שאיבד רגש לא יוכל לעשות את זה. אני מוצא מפלט בים, יושב שם ונרגע".
אירוע אחד מעבודתו מלווה אותו כבר שנים. במלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הוא היה במחוז צפון וארגן את הלוויות, "שלא היו בעצימות כזו גבוהה כמו במערכה הנוכחית. קיבלתי את רשימת החללים, וביניהם השם עידן כהן. התברר שמדובר בבן של השכנה מלמטה, הוא גדל עם הילדים שלי. זה צרוב בי - בכל פעם שאני עולה לבית העלמין בחולון, שם קבור אבי, אני עולה לקבר של עידן".
על יום הזיכרון הקרוב הוא אפילו לא רוצה לחשוב. "ביום הזיכרון מגיעים להר 120 אלף איש. אני אפילו לא חושב מה יקרה בחלקה ד'-8 שבה יש למעלה מ-50 קברים".
עוזרו של אמסלם הוא דוד אבגי ממחוז דרום, אב לארבעה שעובד ביחידה כשנתיים וחצי, אחרי ששירת במשך שנים בחטיבת גולני. הוא ניהל עשרות לוויות במחוז דרום תחת אש, והיה זה שהניף מחדש את דגל הלאום בבית העלמין הצבאי בקיבוץ רעים, שהושחת על ידי מחבלים. "תלינו אותו תחת אש והצדענו", סיפר. "סימנתי לי את העבודה באגף כמטרה. אני מוצא קשר ישיר בין להיות נגד יחידה בצבא לבין העבודה הזאת".
