חטיבת החי"ר 12 במילואים, השייכת לאוגדה 252, קיבלה בתחילה המלחמה את המשימה הקשה ביותר שכוח קרבי בצה"ל יכול היה לקבל: לפנות אלפי גופות וכלי רכב פגועים משטח של עשרות קילומטרים מרובעים בנגב המערבי, בזמן שהוא עדיין מכיל מחבלים חמושים שמסתתרים בשיחים, עם קלצ'ניקובים טעונים.
כמות הנרצחים הייתה כה גדולה ופזורה ברדיוס נרחב מאוד, שזק"א לבדה לא יכלה לעמוד במשימה, בטח כאשר מדובר בהגעה לאזורים מסוכנים בין הקיבוצים למושבים. לוחמי חטיבת הנגב (12), יוצאי גבעתי, היו עד 24 שעות קודם לכן אזרחים רגילים בביתם. כמו מפקדיהם גם הם לרגע לא חשבו שיופעלו במלחמה, בגלל מיקומה הנמוך ביותר של אוגדתם, 252, בשרשרת המזון המטכ"לית לעומת אוגדות מתועדפות אחרות, בעיקר אלו של פיקוד הצפון.
פקודת הכניסה לתמרון של מפקד אוגדה 252
(צילום: דובר צה"ל)
כעת הם בתוך שטח רצועת עזה, נלחמים במחבלי חמאס, אבל לשבוע הראשון של המלחמה הקצינים הוותיקים בחטיבה עשו סלקציה: למשימת איתור ואיסוף למעלה מאלף הגופות הם בחרו שתי אוכלוסיות עיקריות - מפקדים מנוסים יחסית ופחות צעירים בני 25-22, וחיילים דתיים, שקדושת המת והשליחות הרוחנית שבמשימה זו סייעה להם, או לפחות הייתה אמורה, להתמודד עם המראות הבלתי אפשריים והסיטואציות הקיצוניות.
ביום השלישי נכנס אחד מקציני המילואים לחמ"ל ושאל אם כבר ראו את היד שאותרה בין פרדס לאחד הקיבוצים. חברו השיב לו בטבעיות: "כן, זה כבר נרשם". במקרים אחרים גופות התפרקו כאשר הלוחמים הרימו אותן, ובכלל, החיילים חשו סיפוק כאשר מצאו גופות שלמות, בטח כאלו שניתנו לזיהוי עוד בשטח. בין לבין הם גם נתקלו במחבלים וניהלו איתם, בשטחנו, חילופי אש, כאילו זה היה החלק ה"שפוי" בשבוע הראשון של המלחמה עבורם.
פינוי מאות הרכבים המחוררים מהכבישים בעוטף היה גם משימה שהתפתחה יש מאין: הפלוגות אלתרו תורת לחימה של ניפוץ שמשות כדי לוודא קודם שהמכוניות לא מולכדו על ידי חמאס - מקיה פיקנטו של מבלים במסיבה ששוגר לעברה טיל נ"ט, דרך שברולט משפחתית שמחציתה נעלמה מדריסת טנק ועד למכוניות של בליינים שהועלו באש על יושביהן. משאיות גרר כמעט ולא היו, אז הלוחמים שלפו מלגזות מהימ"חים ומגזרות באיו"ש כמו חברון, כדי להרים את השלדים המפויחים.
בתווך הרכיבו לעיתים הקצינים בעצמם את חלקי הפאזל הכל-כך כואב. כאשר טיפלו בגופה במצב קשה מאוד ליד נתיב העשרה בצפון העוטף הבחינו לרגע בצעיר ישראלי שפרץ את מחסומי המשטרה כדי לאתר את חברו הנעדר. מצעקותיו הבינו שהגופה שלפניהם היא של החבר - עובד באחד משירותי הביטחון שגר באשקלון ושמע על המתרחש בבוקר יום שבת. הוא נסע במהירות מביתו ונתקל במחבלים בתוך רכב סוואנה שחטפו, דוהרים מכיוון צומת יד מרדכי צפונה. הוא ניהל עימם קרב יריות כשברשותו אקדח בלבד ואחר כך הסתבר שבכך הצליח לבלום אותם מלהגיע לטבוח בעירו שלו. אלו המור"קים הקשים שצברו לוחמי חטיבת הנגב מהמשימה שקיבלו בשבוע הראשון למלחמה.
החטיבה עצמה איבדה שישה חיילים כאזרחים באותו הבוקר, בעיקר כאלו שבילו בפסטיבל "נובה". לאחר מתקפת הפתע הגעתי למתחם המסיבה ברעים, ומצאתי שם על האדמה פתק מנייר של מחברת ספירלה, שנתלש ונפל ככל הנראה לאחד החיילים שעסקו במשימה שהבחינה בין הקורבנות לגופות המחבלים. רשימת פצועים/הרוגים, נרשמה בכתב יד בראש הדם, ומתחת רק הרוגים – יהודים שזוהו על ידי החייל או כאלה שלא; "הרוגה יהודייה ללא פרטים מזהים כרגע עם קעקועים.. הרוג יהודי באוטו עם תינוקת.. הרוג יהודי ללא פרטים מזהים". בגופות המחבלים כמעט ולא נגעו, ואלו נותרו מוטלות על הקרקע במשך ימים שהפכו לשבועות, עד שהיה קשה להבחין האם הן של יהודים או של עזתים.
הניסיון להגיע לגופות שנותרו באזור קו הגבול נמשך עד הימים האחרונים. צה"ל הוציא מבצעים מיוחדים עם טנקים, בעיקר של גדודי מילואים, וחיפוי אווירי - מאחר שהמחבלים ירו מהצד העזתי במי שהתקרב לגופות שנשארו לאורך הגבול הפרוץ. לעיתים נאלצו הטנקיסטים להקיף גופה עם המרכבות הכבדות ומטווח של מטרים בודדים להשקיף בזהירות עם המשקפת שמיועדת לטווחים ארוכים כדי לנסות ולהבחין בכל זאת אם מדובר בגופה של מחבל או של יהודי שנהרג במנוסתו או בעת ניסיון לחטוף אותו לעזה.
יש הרבה שיער לבן בחטיבת הנגב, וגם הם, כמו בכירי צה"ל, לא האמינו בעשור שבו צה"ל הקצין את התעדוף בהשקעה בחטיבות הסדירות, שהם יילחמו בתוך הרצועה. על החטיבה מפקד אלוף משנה עברי אלבז, אחד הקצינים השקולים, הנעימים וקרי הרוח ממפקדי השדה בצבא, חרף חזותו הגדולה והמאיימת. הוא פיקד בעבר על סיירת גבעתי, וגם הוא יודע מהי כוחה של מילה.
"אל תכילו יותר, אין דבר כזה הכלה – תתקדמו ותתקפו כשתיפתח עליכם אש. זה החוזה שלנו מול עם ישראל", הורה למג"דים ולמ"פים שלו לפני כשבוע ברשת הקשר, לפני אחת המשימות באזור בית לאהיה. המבוגר ביותר בחטיבה הוא אל"מ שוקי יחזקאלי, בן 74, מתנדב כמובן. בכניסה לבסיס ה"קדמית" של החטיבה, ממנו מנוהלת הלחימה, יש לא מעט אוהלים קטנים ואזרחיים. גם כאן ההתייצבות היא בשיעור של כ-150% ואין מקום לישון במחנה המלא עד אפס מקום, אז חלק מהמילואימניקים קנו בדרך לכאן את האוהלים בהום סנטר, כדי להיות כמה שיותר צמודים למשימה.
למרות הציוד החלקי, אין להם טרוניות: לא לכל מ"מ היה באימונים מכשיר קשר או אמצעי לראיית לילה, חימושניקים מורעלים נרתמים לתקן כל טנק שנפגע ומוחזר למערכה.
קצינים כאן מעידים שפרצופיהם של בכירי פיקוד דרום היו לבנים כסיד ביממה הראשונה למלחמה. הצבע חזר להם ללחיים ביום ראשון ושני, כאשר כוחות אוגדה 252 שיצאה על הזחלים מהימ"חים דיווחה שהיא ממוקמת ופועלת בשטח. הביטחון בכוחות המילואים הלך ונבנה מיום ליום, ובפיקוד דרום לא היססו לשלוח את החטיבה לתוך הרצועה. מאז היא מכתרת ומשמידה אויב, יוצאת למבצעים נגד מעוזי חמאס ולומדת ומפיקה לקחים מיום ליום. לא הכול מושלם, יש גם תקריות ירי דו-צדדי עם נפגעים, כמו חייל שנפצע בינוני בעת שהתרחק לרגע בלי חבר שיאבטח אותו.
עד כה לוחמי חטיבה 12 איתרו ונטרלו עשרות פירים. הם רואים ולומדים: חמאס מנסה לתעתע בהם לפעמים עם שני מחבלים שקופצים מפירים סמוכים בזה אחר זה, והם לומדים ותוקפים. "בייסיק איז ביוטיפול", קבע לפני שלוש שנים מפקד האוגדה הקודם של 252, תת אלוף דדו בר-כליפא, כאשר פקודיו הזכירו לו שזו האוגדה "הענייה" בצה"ל. כיום דדו מפקד על אוגדת החוד הסדירה 36, שפועלת בשכנות, מדרום לגזרת 252. "יש כאן גדודים מהאוגדה שטרם הופעלו לעזה והחלו ממש ריבים בין מג"דים ומ"פים על הקצאה להיכנס ולקבל משימות בשטח האויב. אנשים עם משפחות אומרים 'אין לי מה לחזור הביתה אם לא אכנס לחסל את חמאס, כי מחר הם יהרגו את הילדים שלי'", תיאר אחד הקצינים.
גילוי נאות: הכותב משרת כלוחם באוגדה 252
פורסם לראשונה: 09:21, 10.11.23
