בגיא ההריגה של חניון רעים, במקום שבו נטבחו מאות ממשתתפי מסיבת הטבע בבוקר 7 באוקטובר, מוטל על צידו רכב שרוף בתוך חלקת אדמה חרוכה. מולו עומדים קציני צבא, חיילים וארכיאולוגים של רשות העתיקות. "זה אמבולנס שהמחבלים העלו באש", מסביר קצין מהיחידה לאיתור נעדרים (אית"ן). "בסריקות הראשוניות נמצאו בתוך הרכב ובסביבתו מספר גופות חרוכות. מתחת לאמבולנס מצאנו שרידים של שלושה בני אדם נוספים, משתתפי המסיבה שהסתתרו מפני המחבלים ונשרפו חיים. מדובר בעמוד שדרה, עצמות אגן וקצת רקמות. אבל התעוררו שאלות לגבי קורבנות נוספים. ניתן לארכיאולוגים לעשות את מה שהם יודעים".
כעבור כמה דקות מחולק השטח לכמה חלקים והארכיאולוגים כורעים על ברכיהם, ממלאים דליים בחול. הם מומחים בשכבות חורבן. אלא שהחורבן שהם רגילים אליו הוא עתיק, והפעם אלה זירות הרס ומוות בני כמה שבועות בלבד. אפשר כמעט להרגיש את האימה שאחזה בצעירים שניסו להתחבא שם, מתפללים שהמחבלים לא ימצאו אותם. "בחפירות אין לך ריח, אין לך דם, אין לך צבע. הכל בשחור ולבן", אומרת ד"ר איילת דיין, ראש תחום המחקר במינהל הארכיאולוגיה של רשות העתיקות. "ואת גם לא מכירה את האנשים שהיו שם. הרי עברו 2,000 שנה. זה לא אמוציונלי. אבל עכשיו את נמצאת במקום שהיה גן עדן עד לא מזמן ורואה אותו בחורבנו".
כתבות נוספות:
לאט-לאט, מתחת לאדמה המפויחת, הולכים ומתגלים ממצאים: שרשרת עם תליון. צמיד. טבעת. עגילים. מטבעות. היו כאן חיים. הארכיאולוגים מסבירים לחיילים שמסייעים להם איך נראים שברי עצמות. ויש כאן כל כך הרבה מהם. והנה פלטה לשיניים. גם אני בוררת חלק מהעצמות הקטנות והשבריריות מתוך החול.
ביום שישי שעבר, יומיים לפני החיפושים בחניון רעים, שלח אל"ם (מיל') יוסי כהן הודעה לכל העוסקים במלאכה. הוא מפקד מכלול "עבודת קודש" באוגדת עזה, שהוקם בתחילת המלחמה ועוסק באיסוף המידע על מיקום הגופות, פינוי החללים ואיסוף ממצאים שיסייעו בזיהוי. "אחיי הגיבורים", פתח את ההודעה, "הערב בקבלת השבת עם ישראל ישיר במזמור 'לכה דודי' את הבית 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי'. מי האמין בשבת שלפני שלושה שבועות מה המשמעות שפסוק זה יקבל ב'עבודת הקודש' שלנו. התנערי מעפר – עפר הנרצחים והנשרפים ביישובי העוטף". לאחר מכן הסביר כי הם מקיימים את נבואת יחזקאל בחזון העצמות היבשות. "כל עצם, שן, ממצא, נעשים לאדם, לשם, לקבר שעליו תוכל המשפחה להתייחד ולהתייפח".
מעורבותם של הארכיאולוגים מרשות העתיקות מעידה על היקף החורבן וההרס. גיוסם למשימה היה תולדה של הכרח, יצירתיות ויחסי שכנות. כהן, 49, תושב כפר מימון שבעוטף עזה, התעורר באותה שבת שחורה לאזעקת הצבע האדום. "מעוצמת הירי הבנתי מהר מאוד שמדובר במשהו אחר לחלוטין", הוא אומר. כמנהל הלחימה בפיקוד העורף הוא יצא לאחר שמשפחתו נכנסה לממ"ד. "הייתה לי איזושהי אינטואיציה שיש חדירות מחבלים באזור והחלטתי לנסוע דרך הפרדסים ולא בכביש הראשי. בדיעבד זה הציל את חיי, כי היו מארבים בכביש".
7 צפייה בגלריה
ארכיאולוגית וחיילת מנפות אפר בניסיון למצוא שרידי אדם בקיבוץ בארי. ''כולנו מתמחים בשכבות של חורבן''
(צילום: אילנה קוריאל)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זמן קצר אחר כך התקשר אליו אלוף פיקוד העורף, רפי מילוא, והודיע: "מפקד מחוז דרום (אל"ם שגיא ברוך – א"א) נפצע בלחימה במחנה אורים – אתה ממונה למפקד מחוז דרום". כהן מכיר היטב את התפקיד: הוא עצמו היה מפקד מחוז דרום לפני שחרורו מקבע. בצוק איתן היה ראש זירת דרום בחטיבת המבצעים בקריה, ואף הגה את שמו של המבצע. כשאלוף הפיקוד הטיל עליו להחליף את מפקד המחוז הפצוע, הוא נרתם מיד למשימה. "התחלתי לנהל את המעבר משגרה לחירום ואת גיוס כל המחוז, 6,000 אנשי מילואים", מספר כהן. "אבל עוד באותו ערב שגיא חזר מבית החולים ותפס שוב פיקוד".
בשלב זה כבר החל פינוי החללים מהשטח. מאות גופות. "פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'עבודת קודש' עם כל הגורמים הרלוונטיים והתחלנו לנהל את הפינוי באופן מסודר", משחזר כהן. מהר מאוד הבינו בפקע"ר שהוא האיש הנכון במקום הנכון, וביוזמתו של כהן הפכה קבוצת הווטסאפ למכלול במפקדת האוגדה.
"אני מרגיש שזו משימת חיי", הוא אומר. "כל התחנות שעברתי בדרך, החל מהחינוך בבית הוריי, המכינה בעלי, היותי לוחם ומפקד, הכל תחנות שהכינו אותי למלחמה הזו. מהיום הראשון, צה"ל ואוגדת עזה הגדירו את איתור הנעדרים כמאמץ מרכזי. התקבלה החלטה עקרונית שאנחנו מוציאים את כל גופות המחבלים מהשטח, שלא תהיה טעות בזיהוי. יצרנו כוח ייעודי והתחלנו להיכנס ליישובים ולבצע סריקות מבית לבית. עם ישראל מקדש את החיים וגם את המתים. האויבים שלנו מקדשים את המוות. הם לא הסתפקו רק בלהרוג אותנו, אלא ביקשו לבזות ולהשפיל את החללים. המראות בשטח היו קשים מאוד. אנשים שמו את הנפש שלהם בצד למען המטרה: הבאת כולם לקבר ישראל".
אל"ם (מיל') יוסי כהן, מפקד מכלול "עבודת קודש": "אני שולח לאנשים בשטח את תמונתו של כל חלל שאותר. שיבינו שבזכותם מצליחים לסגור אינסוף מעגלים"
בכל לילה הוא מביט בתמונות הנרצחים והנופלים ועובר על התמונות החדשות שנוספו. "עם כל הצער, אני אומר לעצמי שעכשיו, אחרי שהדמות הזו הוכרזה כחלל, יש למשפחה משהו להיאחז בו. המצב הנוראי ביותר למשפחה הוא אי-הוודאות. כל חלל וחלל שאותר, הקפדתי לשלוח לכל מי שעובד בשטח את התמונה שלו. שיבינו שבזכות העבודה הקשה הזו אנחנו מצליחים לסגור אינסוף מעגלים. יש להם קבר להתייפח עליו. הם יודעים מה קרה עם האמא, האבא, הבן, החייל".
כמה ימים אחר כך הרים כהן טלפון אל מנכ"ל רשות העתיקות, אלי אסקוזידו. "הוא אח של השכן שלי", מספר כהן. "התקשרתי אליו ואמרתי: 'אלי, אני צריך את הארכיאולוגים הכי טובים שלך מחר בבוקר לעוטף עזה'. הסברתי לו שיש לנו אתגר בבתים השרופים ואני צריך את מיטב המומחים. יום למחרת הוא התייצב עם 15 ארכיאולוגים. יש משפחות שלעולם לא היינו מוצאים את יקיריהן אילולא הארכיאולוגים. בוודאות".
7 צפייה בגלריה
סריקה בתוך בית שרוף בכיסופים. ''כל עצם, שן, ממצא, הופכים לשם''
(צילום: שי הלוי, רשות העתיקות)
אסקוזידו, 66, כבר הספיק להבין לאיפה הוא נכנס. במילואים הוא משמש סגן מפקד חטיבת חי"ר. במוצאי שבת, 7 באוקטובר, מצא את עצמו בבארי. "כל האזור היה מלא בחיילים ואמבולנסים. נכנסנו פנימה. בחדר האוכל היו עדיין בני ערובה, והבתים היו מלאים במחבלים, ביישוב היו כמה טנקים שכל הזמן ירו, וחיילים עברו מבית לבית לחלץ את התושבים. אתה רואה אותם יוצאים מתוך הממ"ד מבוהלים ומפוחדים, עם תינוקות, ילדים, עם כלבים בידיים, חלקם צורחים ובוכים וחלקם מודים לצבא. זה מחזה בלתי נתפס".
החורבן היה שיטתי. "הרוצחים לא הסתפקו ברצח ובהתעללות. הם שרפו את הבתים כדי שלא יישאר מהם כלום ולא תהיה אפשרות לזהות את הנרצחים".
האתר הראשון שלהם היה כפר עזה. "זה היה אחד הימים הקשים בחיים שלי", מספר סגן מנהל הרשות משה עג'מי. "הלכתי בשביל על ההתחלה והרגשתי דביק בנעל. אמרו לי: 'מה אתה עושה? אתה דורך על דם של מחבל!' לא שמתי לב. ואז הבנתי איפה אני. הגעתי לגיהינום. מתארים לך בטלוויזיה, אתה רואה פה סרטון, שם סרטון, אבל אתה לא באמת מבין את גודל האכזריות והמפלצתיות. רק כשהגענו לשם ירד לי האסימון".
עג'מי: "באחד הבתים בבארי קיבלנו תיאור של אב המשפחה ושל התכשיטים שענד. מצאנו את השרשרת שלו בין ההריסות והעברנו צילום שלה לבנו, שהמתין מחוץ לבית"
הם עובדים 24/7, מאור ראשון ועד רדת החשיכה. "אין לנו שישי-שבת", אומר עג'מי. "כל היום פיצוצים. הצבא יורה מכאן. אנחנו מתעלמים מהכול. החבר'ה שלנו לא מוותרים, עוברים בית-בית-בית. אנחנו יודעים לזהות ולאתר עצם בגודל של פחות מסנטימטר. מנפים את האפר ואוספים כל שבב הכי קטן. אנחנו לא רוצים להשאיר פירור שלא יגיע לקבורה. כשנכנסנו לאחד הבתים השרופים בבארי קיבלנו תיאור של אב המשפחה ושל התכשיטים שענד. עשר דקות לקח לנו למצוא את השרשרת שלו בין ההריסות. העברנו את צילום השרשרת לבן שלו, שהמתין מחוץ לבית, והוא אישר לנו. מצאנו גם את הטבעת של האיש".
איך מתמודדים עם המראות הקשים?
"אני נאטמתי. נאטמתי לגמרי. יש לי משימה ואני חייב לעמוד בה. בסוף נתמודד. והמשימה היא כל כך חשובה שאתה לא נותן לעצמך את האפשרות לחשוב. אתה רואה דברים שלא חלמת שתראה אי פעם ואתה ממשיך רגיל. כל החבר'ה שלנו ככה. מבחינה מקצועית העבודה היא כמו באתר חפירות. אבל חפירה ארכיאולוגית היא דבר פסטורלי. ופה זה גיהינום".
הם הגיעו גם לאזורי לחימה. באזור קיבוץ מפלסים חיפשו שרידים בחמישה כלי רכב ישראליים שרופים סמוך לגבול. "ליוו את הצוותים שלנו שני טנקים ועוד הרבה חיילים קרביים", מספר עג'מי. "היו שם פיצוצים וירי. עבדנו בלי הפסקה. לא ידענו איזה יום ושעה זה. הרגשנו שאנחנו עושים שליחות למען עם ישראל. התחושה הזו גרמה לנו לא להרגיש רעב או זעזוע וגם לא את הזוועות סביבנו. ההרגשה הכי טובה הייתה, עם כל הצער, כשהראו לי מודעות אבל של אנשים שמצאנו".
"אנחנו כולנו מומחים בשכבות חורבן", אומרת ד"ר דיין. "יש ארכיאולוגים בפנסיה וכאלה שנמצאים בחו"ל, שביקשו לבוא בטיסה למשימה הזו. תחשבו על רעידת האדמה שהחריבה את בית-שאן במאה השמינית לספירה. תחשבו על קיסריה, על מצדה. ופה אנחנו רואים שואה. יצא לכם להיות באושוויץ במשלחות? כמו ששם את מדמיינת מה היה במציאות, גם כאן. ומה שהכי קשה היה המפגש עם התושבים. מה אפשר להגיד להם?
"ביום הרביעי למלחמה התחילו להגיע תושבים לראות אם נשאר משהו בבתים, להתאבל על המשפחות שלהם. אחד הצוותים נתקל בסבתא שאיבדה את הילדים והנכדים. היא נכנסה לחדר ילדים עם מיטת קומתיים וכוכבי פלסטיק זוהרים בחושך מודבקים לתקרה. זה כמו החדר של הילדים שלנו. למחרת בבוקר נכנסתי הביתה וליטפתי את הילדים שלי".
אנחנו מגיעים לקיבוץ בארי. שכבה של פודרה מכסה את הבתים ואת השבילים. רק לפני מספר שבועות הדשא היה ירוק וגגות הבתים היו אדומים, וכעת הקיבוץ נראה עתיק, תפאורה הולמת לעבודתם של הארכיאולוגים. "אחד הדיווחים שקיבלנו היה על בית אחד בבארי שבו אספו 17 איש", מספר אסקוזידו. "חלק ישבו בצד ימין וחלק מצד שמאל. חלק ישבו על ספה וחלק עמדו. רצחו אותם ושרפו את כולם. מצאנו שם ערימות של עצמות. כמפקדים ומנהלים אנחנו צריכים לשים חומה ולהמשיך קדימה. אם אתה מתרכז במה שהיה, אתה מאבד כיוון".
אל"ם כהן: "צריך להבין שמדובר באירוע הכי מאתגר בתולדות מדינת ישראל מבחינת כמות האירועים ומספר הנפגעים, שילוב של אוכלוסייה אזרחית וכוחות ביטחון, יישובים, שטחים פתוחים, מרחב בלחימה, מחבלים שנמצאים בשטח. זה אתגר בסדר גודל אחר".
באחד הבתים בבארי מצא כהן סכין של מחבלים שעליה חרות: "גדודי השאהיד עז א-דין אל-קסאם כוח א-נוח'בה, 48'". "זה לא רק שמישהו בא להרוג עם הסכין הזו. זה רגע שמזקק את המאבק בין אלה שלא רוצים שנהיה פה לבינינו. עם כל הצער, אנחנו צריכים להבין את המציאות שאנחנו חיים בה במזרח התיכון".
הוא לקח איתו את הסכין כדי שתזכיר לו את אובדן החיים אל מול המשימה שלו: לתת למשפחות הנעדרים את סגירת המעגל שהן זקוקות לה. "אין לי ספק שנחזור לכפר מימון. אבל הייתי רוצה שתושבי בארי, כפר עזה וניר עוז יוכלו לחזור לבתים שלהם עם תחושת ביטחון. עם ישראל ומדינת ישראל חייבים את זה".
באחד הבתים בבארי הוא הבחין באלבום תמונות. "הבנתי שהייתה שם משפחה, הורים שנאבקו כשהילדים בממ"ד, האבא והאמא נלחמים עם ידית הדלת והעשן הכריע אותם והם נחנקו. אין לי מילים לתאר את מה שאנשים עברו. אני מכיר את היישובים האלה כיישובים משגשגים, שאין בהם דירה להשכיר, עם אנשים שהם מלח הארץ. המלחמה הזו, במובנים רבים, מחברת ומחזירה אותנו למי שאנחנו באמת".
ומי אנחנו באמת?
"מדינה יהודית ודמוקרטית, אנשים חפצי חיים שאוהבים להתנדב ולעזור. חטפנו מכה כואבת. אבל לא ניתן לזה לשבור אותנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
