אחד המאפיינים הייחודיים של האריסטוקרטים האירופיים, הוא ששמותיהם נערמים זה על זה כמו שכבות של עוגת חתונה. השעה היא שעת צהריים בטירנה בירת אלבניה, ואני בדרכי לפגוש את לקה אנואר זוג רזה בודואין מסיזווי זוגו, נסיך הכתר של האלבנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קל להחמיץ את בית המלוכה האלבני החבוי ברחוב צדדי שקט מאחורי המוזאון הלאומי לאומנות. לעומת ארמון בקינגהאם על 775 חדריו - כולל 188 חדרי שינה לצוות, 19 חדרי אירוח ו-78 חדרי רחצה - בית המלוכה האלבני דומה יותר לבית פרטי צנוע בפרבר אמריקני עשיר. השער הקדמי שלו נפתח לחצר שבה המדינה מאחסנת את הפסלים הסובייטיים הדחויים שלה: לנין, סטלין, והמנהיג הקומוניסטי האלבני אנוור הוג'ה, כולם נועצים מבט של אבן בפועל המצטיין. ללנין אין זרועות והאף של הוג'ה חסר. השער נשמר על ידי משרת מבוגר שעבורו הומצא המונח שומר נאמן. מכיוון שאני בריטית, קוצר הרוח המאופק שלו כלפיי גורם לי להרגיש ממש בבית.
והנה הנסיך: בן 39, מתנשא לגובה של יותר ממטר שמונים, עם זקן צהבהב, בלייזר כחול נייבי ומבטא דרום אפריקני רך. הוא נפרד מאשתו, נסיכת הכתר אליה, ומבתם בת השנה הנסיכה ג'רלדין, שכן השתיים עומדות לצאת לפארק (בלי שומרי ראש), ואז מלווה אותי פנימה, לחדר האורחים, שם השומר הנאמן מגיש לי אספרסו. החדר הסמוך אלינו מוקדש להיסטוריה של אלבניה ("איזה סימיטר [סוג של חרב] מקסים", אני קוראת בקול למראה אוסף החרבות המשפחתי, מיצג שכישורי שיחת החולין שלי אינם ערוכים לקראתו), והלאה משם יש טרקלין נעים עם ספת עור, שהחמימות שלה מעט נפגעת מהחיצים והקשתות התלויים על הקיר.
7 צפייה בגלריה
לקה השני ביום חתונתו. יש שטיח אדום, אבל זה לא נוצץ כמו החתונה של הארי ומייגן
(צילום: EPA)
שמו הקוסמופוליטי של לקה מספר את סיפור משפחתו. "זוג" הוא על שם סבו, שליט עות'מאני שהפך לראש ממשלת אלבניה ב-1922 ושדרג את עצמו לנשיא שלוש שנים מאוחר יותר, ואז למלך ב-1928. ההסדר הזה נמשך 11 שנים, עד לפלישת מוסוליני ב-1939, שבעקבותיה הפכה אלבניה לחלק מהאימפריה האיטלקית. זוג נמלט ליוון עם אשתו ג'רלדין ובנם בן היומיים, ששמו ייקרא מאוחר יותר לקה הראשון. המשפחה עברה לאחר מכן לטורקיה, משם לצרפת, לאחר מכן ללונדון, למצרים, ואז בחזרה לצרפת, שם נפטר זוג בשנת 1961. אלמנתו ובנו עברו לספרד ולאחר מכן לרודזיה (כיום זימבבואה), ולבסוף השתקעו בדרום אפריקה.
שאר שמותיו של לקה השני הם מחוות כבוד למנהיגים שעזרו לבית המלוכה בגלותו הארוכה: "אנואר" הוא על שם נשיא מצרים אנואר סאדאת; "רזה" על שם מוחמד רזה פהלווי, השאה האחרון של איראן; בודואין על שם דודו של מלך בלגיה הנוכחי, ואילו מסיזווי הוא לכבוד הזולו. השם נגזר מהמילה "עוזר", תזכורת לכך שכאשר נולד נכדו של זוג בדרום אפריקה, הצהירה הממשלה באופן סמלי על מחלקת היולדות כעל אדמת אלבניה.
הנסיך לקה גדל בימי האפרטהייד האחרונים. באחד מזיכרונות הילדות שנצרבו בו, הוא מבלה על חוף הים בדרבן, ושואל מדוע נהג המשפחה, שהיה איש זולו, אינו מצטרף אליהם. "זה היה חוף של לבנים", לקה מסביר. הוא זוכר כיצד הסתכל על הילדים השחורים ששיחקו באזור מופרד משלהם ותהה מדוע אינו יכול לשחק איתם. "את צופה בתוכנית של טרוור נואה?" הוא שואל אותי. "אני מזדהה עם הרעיונות שלו והפילוסופיה שלו". לקה רוכן קדימה בכיסאו. "אם לא נזכור את המורשת שלנו ואת ייסורי העבר, זה לא טוב לעתיד".
כשלקה נולד, בשנת 1982, הוג'ה היה עדיין היה בשלטון. באותם ימים נראו הסיכויים של משפחתו לחזור לאלבניה קלושים: אם היו חוזרים, היו צפויים להיות מוצאים להורג על ידי הממשלה הקומוניסטית. אפילו בעלות על תמונה של המלך זוג גררה עונש מאסר ממושך
לקה הוא פרדוקס. בן מלוכה שמתגורר ברפובליקה דמוקרטית. כבן יחיד לבן יחיד, הוא בודד במעמדו. לקה נטל על עצמו משימה כבירה: לשמש דמות מאחדת במדינה ענייה עם מערכת פוליטית בלתי יציבה שעדיין מצולקת מחצי מאה של רודנות, באזור שמתאפיין באלימות דתית. הכלים העומדים לרשותו למשימה זו דלים: שם מהדהד, התנהגות מעודנת, וחופן חשבונות ברשתות החברתיות. לקה פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם ומדי פעם קופץ לבקר בטוויטר, שם החשבון הלא מאומת שלו מבטיח לשתף "שילוב של התרחשויות אישיות ורשמיות".
ברחבי אירופה משפחות המלוכה נתפסות בצורה מגוונת, מי כאטרקציה תיירותית, מי כתוצר לוואי מביך, ומי כמנהיגים רוחניים או כסמלים של זהות לאומית. חלק מהמדינות שהגלו את בתי המלוכה שלהן לטובת פשיזם, קומוניזם או שלטון צבאי (יוון, סרביה, רומניה, בולגריה וכמובן אלבניה), אפשרו בהמשך למשפחות המלוכה לחזור הביתה, כשהן מתפייסות בקושי רב עם ההיסטוריה. התוצאה היא מלכים ללא כס, הלכודים בין העבר לעתיד. חלק לא מבוטל מהם פנה לפוליטיקה. מה המדינות שלהם מצפות מהם?
לקה חי בצניעות; הארמון המקורי הוחרם על ידי הקומוניסטים ב-1946, ומשק הבית המלכותי הנוכחי אינו זכאי למימון מהמדינה. ללקה אין תפקיד המעוגן בחוקה, ויש לו סיכוי קלוש בלבד להחזיר לעצמו את כס המלוכה. במובנים מסוימים, הסיפור שלו הוא סיפורו של מפנה המילניום: בדורות הקודמים יכול היה נסיך הכתר לצפות למשרה בטוחה וקבועה עם משכורת והטבות גדולות, ואילו כיום לקה מבצע את חובותיו המלכותיים כדי להשיג "חשיפה", בתקווה לעבודה במשרה מלאה. אפשר לראות בכך סוג של התמחות ללא תשלום במונרכיה.
את ההיסטוריה של אירופה אפשר לספר דרך שושלות המלכים שלה - ההבסבורגים, הבורבונים, הרומנובים, הסטיוארטים, בית הוהנצולרן, בית אורנג'. היו מלכים שיובאו מארץ אחרת: המעצמות הגדולות של אירופה החליטו שאלבניה זקוקה למלך, לכן ב-1914 הן שלחו קפטן מהצבא הגרמני למלא את התפקיד (הוא החזיק מעמד שישה חודשים לפני שנשלח לגלות). היו מלכים שנבחרו: הניסיון הראוי לשבח של חבר העמים הפולני-ליטאי להרחיב את מאגר המועמדים למלוכה הוביל למלחמות חוזרות ונשנות. והיו מלכים שהוצאו להורג: מלך אנגליה צ'רלס הראשון איבד את ראשו לגרזן, ולואי ה-16 לגיליוטינה.
באירופה נותרו 12 מונרכיות, כולל שלוש נסיכויות ודוכסות גדולה אחת. אבל היבשת אינה מצטיינת גם ביחס שלה לבני המלוכה שהודחו או הוגלו, ושרבים מהם חזרו למולדתם. מיכאי מלך רומניה נבעט על ידי הקומוניסטים, אבל בתו, מרגרטה, שומרת הכתר הרומני, חזרה לארצה, והיא שותפה להקמת קרן צדקה. קונסטנטין השני, מלך יוון לשעבר, נמלט עם משפחתו למקום מבטחים באיטליה לאחר הפיכה ב-1967, וכיום חי חיים שקטים בעיירת נופש יוונית. אלכסנדר, נסיך הכתר של סרביה, נולד בסוויטה במלון קלארידג'ס בלונדון לאחר שאביו ברח מיוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, וכעת מתגורר בארמון המלוכה בבלגרד. סימאון סאקסה-קובורג-גותה, מלך בולגריה לשעבר, בילה 50 שנה בגלות. לאחר שהורשה לשוב לביתו ב-1996, מונה לראש ממשלה.
ככל שבני המלוכה רחוקים יותר מהשלטון, כך כל העסק נראה מוזר יותר. לכס המלכות הצרפתי ישנם שלושה טוענים לכתר. לאחד מהם - ז'אן-כריסטוף נפוליאון בונפרטה, שעובד בקרן השקעות פרטיות - יש פרופיל לינקדאין. לשני, ז'אן ד'אורליאן, רוזן פריז, הרחוק שישה דורות ממלך צרפת האחרון לואי-פיליפ, יש רצון לשמור על נוכחות מלוכנית חיה ובועטת באינטרנט. "בשלושים השנים האחרונות, הפוליטיקה של המדינה שלנו שינתה לחלוטין את הקשרים החברתיים שלנו באמצעות האינדיווידואליזם הנהנתני שלה", הוא מסביר באתר שלו. "לכן חשוב לי ללוות את המחויבויות שלי במסרים הולמים" (למען הפרוטוקול, זו גם הסיבה שאני מצייצת).
טוען הכתר השלישי מרחיק לכת עוד יותר. ללואי דה בורבון, דוכס אנז'ו, יש סוג של נוכחות טוויטר פוליטית מפולפלת המזוהה בדרך כלל עם הכותבים של פלטפורמת סבסטאק. מי שמכנה עצמו לואי ה-XX, התבטא נגד נישואי הומוסקסואלים והביע תמיכה ב"רוב הדומם" של מפגיני "האפודים הצהובים" בצרפת. בשנת 2020, לאחר שאקטיביסט גדע את זרועו של פסל מלכותי בקנטקי במהלך הפגנות למען "צדק גזעי", צייץ לואי בטוויטר: "כיורש של לואי ה-16, וכמי שמקדיש עצמו להגנה על זכרו, אני מקווה שהנזק יתוקן והפסל ישוחזר". האמריקנים לא התרשמו, ואת רוב 8,000 הציוצים מחדש ליוו הערות ברוח: "מנחש שהמשפחה שלך מעולם לא הצטיינה בלהבין רמזים", או "מהדברים שלך אפשר לחשוב שזה האיבר הנורא ביותר שלואי ה-16 איבד מול קהל".
7 צפייה בגלריה
דוכס אנז'ו, לואי דה בורבון ורעייתו. צועדים ברחוב, לא בעניבה ובלי מאבטחים
(צילום: gettyimages)
הציבור הצרפתי הגיב למאבק בין שלושת הטוענים בעיקר באדישות או בבוז. אבל היו ממלכות לשעבר שנקטו עמדה רכה יותר כלפי האריסטוקרטים שלהן. המגורים של לקה בטירנה הם אות לכך שימי הפראנויה וחוסר הסובלנות כלפי הקומוניזם הסתיימו. אף שהפוליטיקה של אביו הייתה ימנית, לקה הוא א-מפלגתי לחלוטין, והפאזל המשפחתי שלו - אימא אנגליקנית, סבתא קתולית, סבא מוסלמי ורעיה אורתודוקסית - הוא דוגמה ומופת למדינה שמנסה לאחות את הקרעים שכבר גבו את מחירם מהבלקן. לקה מציג עצמו כמענה לשאלה: אם מדינה אינה מגדירה את עצמה לפי דת או אידיאולוגיה, האם היא זקוקה למוקד אחר של סמל לאחדות לאומית? "חסרים לנו מודלים לחיקוי", אומרת גרידה דומא, חברת פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית מהימין-מרכז. "מאז התקופה הביזנטית, היה לנו המזל הטוב והרע להימצא בצומת של תרבויות - ובהיותנו קטנים, כמדינה באמצע תרבויות, קשה מאוד ליצור זהות".
כשהגעתי לטירנה, הקצה לי בית המלוכה עוזר צמוד - בנימין באקאלי, שלפי האינטרנט הוא "ממונה הפרוטוקול" לשעבר של המשפחה, וכיום איש עסקים חביב בגיל העמידה עם דרכון אמריקני ותיעוב עמוק לקומוניזם. לקראת הריאיון המתוכנן עם הנסיך לקה, לקח אותי באקאלי למוזאון תת-קרקעי במרכז העיר, שנבנה בתוך אחד מ-170,000 הבונקרים הנטושים במדינה, הניצבים כאנדרטאות בטון ופלדה לפראנויה של הדיקטטור הקומוניסטי אנוור הוג'ה. באקאלי שילם את דמי הכניסה, אף שציין מאוחר יותר כי הוא זכאי לכניסה חופשית, עקב היותו בן משפחה לכמה מקורבנות הקומוניזם שהמוזאון הוקם לזכרם.
כשלקה נולד, בשנת 1982, הוג'ה היה עדיין היה בשלטון. באותם ימים נראו הסיכויים של משפחתו לחזור לאלבניה קלושים: אם היו חוזרים, היו צפויים להיות מוצאים להורג על ידי הממשלה הקומוניסטית. אפילו בעלות על תמונה של המלך זוג גררה עונש מאסר ממושך.
תחת השלטון הקומוניסטי, הכריזה אלבניה על עצמה כרפובליקה והתנערה מהמלך לשעבר שלה. ליאה ייפי, פרופסור לכלכלה בלונדון סקול אוף אקונומיקס, שגדלה באלבניה הקומוניסטית, זוכרת כיצד הקפידו המורים בבית הספר שלא לכנות את השליט לשעבר המלך זוג, אלא תמיד "הרודן זוג". עם מראה קשוח ונאה, עטור בשפם דק וסיגריה נצחית, זוג התנהל היטב בפוליטיקה האלבנית האכזרית, ולפי הדיווחים שרד יותר מ-50 ניסיונות התנקשות.
מקובל ללעוג לסלבריטאים של היום על היותם "מפורסמים בלהיות מפורסמים", אבל חלוצי הסגנון הם אותם מלכי צללים. בהיעדר צבא או מנגנונים שיוציאו לפועל את רצונותיהם - הם שואבים את הכוח מהסמליות שלהם. אולם כמו משפיענים אחרים, גם בני מלוכה מודרניים חייבים לשמור בקפידה על המותג שלהם מפני מחלוקות
אולם אירוני שהמשטר הקומוניסטי סימן אותו כעריץ. הוג'ה - או "הדוד אנוור", כפי שנאמר לילדים לקרוא לו - הוציא להורג לפחות 6,000 יריבים פוליטיים, אינטלקטואלים ומנהיגים דתיים. הוא הרג את גיסו שלו ואת כל השרים שלו מלבד אחד. הוא התנתק מברית המועצות שלאחר עידן סטלין, לאחר שהחליט שניקיטה חרושצ'וב הוא חלש אופי. בעלי בריתו הגדולים היחידים היו הקומוניסטים הסינים - עד 1978, שאז התנתק גם מהם. אלבניה, שהעבירה שנים רבות בין האימפריה העות'מאנית לאירופה הנוצרית, הייתה מדינה מגוונת מבחינה דתית במשך מאות שנים, אך ב-1967 היא הפכה למדינה אתאיסטית, מכיוון שממשל הוג'ה לא היה מוכן לקבל אף מוקד כוח אחר.
התערוכות במוזיאון הבונקר הן עדות למאניה של הוג'ה לשליטה (למשל, הוא הורה לגלח זקנים של תיירים בגבול) ולמדינת המשטרה שהקים. משפחתה של ייפי פיתחה קוד משוכלל כדי לדבר על חברים ובני משפחה שנלקחו למחנות עבודה. שמות הקוד היו "מכללה", עם "בוגרים" (אסירים שהשתחררו) או כאלה ש"נטשו את הלימודים" (הוצאו להורג).
הוג'ה מת ב-1985, והותיר אחריו מדינה שהיא השלישית הענייה בעולם. מורשתו למדינה חד-מפלגתית הסתיימה שש שנים מאוחר יותר, כאשר לראשונה נערכו בחירות בהשתתפות כמה מפלגות. המעבר מקומוניזם לקפיטליזם היה אינטנסיבי, שכן לפי ההערכות, שני שלישים מהאוכלוסייה השתמשו בחופש הכלכלי החדש שלהם כדי להשקיע במזימות "פירמידה", והקריסה הבלתי נמנעת גרמה לתבהלה, מהומות והגירה המונית. לדברי ייפי, בסוף שנות ה-90 "כבר לא הייתה מדינה". נוסף על המחסור במזון והפסקות החשמל (שלא היו עניין חדש), נשדדו מאגרי הנשק הישנים, וגברים ונשים החלו לשאת נשק. "ובגלל שהם אומנו תחת הקומוניזם להשתמש ברובים, הם גם ידעו להשתמש בו".
על רקע מצב זה, בנו של המלך זוג הבטיח משאל עם על החזרת המלוכה בשנת 1997. לקה הראשון, שהתנשא לגובה יותר מ-2 מטר ונהג להסתובב לבוש מדי קרב, חזר לאלבניה לקמפיין. הוא סייר במדינה כדי לגייס קולות, וייפי זוכרת את הפרסומות ששודרו בטלוויזיה ושיבחו את מעלות המלוכה. "בכל ערב, מסך מפוצל הראה תמונות של אלבניה בלהבות לצד תמונות של אוסלו, קופנהגן ושטוקהולם", היא כותבת ב"חופשייה", ספר הזיכרונות שלה שהוציאה לאחרונה. "מתחת לתמונות נכתב באותיות כחולות: 'נורבגיה: מונרכיה חוקתית'; 'דנמרק: מונרכיה חוקתית'; 'שבדיה: מונרכיה חוקתית' ". כל זה יכול להיות שלכם, הבטיחו הפרסומות, אם רק תיתנו ליורשים של זוג לחזור הביתה. ייפי צפתה במודעות האלה לקולות הירי של קלצ'ניקובים ברחובות.
הקמפיין לא עבד, והתוצאה הרשמית הייתה רוב של שני שלישים לרפובליקה, אם כי לקה הראשון יטען עד יום מותו שההצבעה נגדו זויפה. ספירה חוזרת הובילה להפגנות, שהובילו לאלימות, שהובילה לכך שלקה הראשון נמלט שוב מהארץ, והורשע בהיעדרו בארגון התמרדות חמושה. אבל הגלגל המשיך להסתובב, וחמש שנים לאחר מכן, ב-2002, הוא קיבל חנינה והוזמן לשוב הביתה. כשירד מהמטוס בשדה התעופה של טירנה, היה לצידו גם בנו בן ה-20.
חייו של הנסיך לקה השני השתנו באחת כשהפך מאזרח פרטי הנודד במדינות הדרום הגלובלי, למעין נסיך במולדת שמעולם לא הכיר באמת. הוא גדל מוקף באלבנים שהיו "אנשי הרים זקנים" מהדור של סבו, והעלו זיכרונות על המדינה של פעם. הוא תמיד הרגיש שגורלו נמצא שם.
"אני לא מאמין שעברו עשרים שנה מאז שחזרתי", אומר לי לקה בזמן שלגמנו את הקפה שלנו מתחת לתמונת טקס החתונה של סבו וסבתו. התמונה הוצלה לפני כמה שנים מחנות שניהלו שתי נשים זקנות. אני אומרת לו שהחלק הכי גרוע בלהגיע לגיל ארבעים הוא ההכרה המוחלטת בהיותנו בוגרים. "אנחנו מזדקנים", הוא מסכים. "וכאשר אנחנו מגיעים לגיל ארבעים, אנחנו שואלים את עצמנו: מה השגנו?"
לאחר שובה של המשפחה, לקה הצעיר בנה לעצמו קורס במלכותיות. כמו אביו, גם הוא למד באקדמיה הצבאית בסנדהרסט, המקבילה של אנגליה לווסט פוינט. נוסף על כך למד יחסים בינלאומיים בקוסובו, ואיטלקית בפרוג'יה שבאיטליה. לאחר שחזר לטירנה, עבד עבור ממשלת אלבניה כיועץ במשרד החוץ במשך שלוש שנים, לאחר מכן בילה שלוש שנים במשרד הפנים ושנה בלשכת הנשיא.
ועדיין, צדק לקה כשתהה: מה הוא השיג? כשאביו הלך לעולמו לפני עשור, ירש לקה כתר שלא קיים. יש לו עבודה שמעט מאוד אנשים בהיסטוריה החזיקו בה – אבל מה היא בדיוק?
הוא מעורב בפעילות צדקה דרך קרן הנקראת על שם סבתו, המלכה ג'רלדין. לפעמים הוא מתפקד על תקן איש קשר דיפלומטי: ב־2019 התלווה לנשיא אלבניה בעת ביקורו במונקו. הוא גם מקבל בקשות לסייע לנווט במבוך הסבוך (והמושחת) של מערכות הביורוקרטיה והמשפט באלבניה. "צריך להבין, זו מדינה בעייתית מאוד", אומר לקה. "ורבים מרגישים משוללי זכויות ונשכחים; יש בעיות". הזוהר המסתורי של המלוכה שעדיין קיים, פירושו שכשהוא מתקשר, עמותות, ארגונים בינלאומיים ופוליטיקאים עונים לו.
מלוכה פונה לצורך עמוק שנמצא בתוך העם - הצורך בחיבור עם העבר ובתחושת המשכיות לאורך זמן. באופן פחות בריא, מלוכה גם מלמדת על הכמיהה הרווחת להיררכיות קבועות שאין עליהן עוררין, ועל התנגדות עיקשת לרעיון שתפקידים צריכים להיקבע על פי הכישרון. אלו הם זרמים חזקים בנפש האדם, והם עמידים בפני שינויים
וישנו התפקיד הלא רשמי שהוא ממלא כשגריר לשיפור המוניטין הבינלאומי של המדינה, שבמשך מחצית המאה הייתה סגורה בפני זרים. כשאירופאים חושבים על אלבניה, אם בכלל, הם נוטים לדמיין אותה כיצואנית של סוחרי סמים וכנופיות פשע. תפיסה שגורה זו הייתה הסיבה לכך שלקה קיבל את הפנייה המפתיעה מעיתונאית בריטית להתראיין במגזין אמריקני. "יש לך פי חמישה יותר סיכוי להישדד בלונדון מאשר בטירנה", הוא אומר לי. "יש לנו 375 קילומטרים של קו חוף בתולי, את הים היוני, הים האדריאטי... הפוטנציאל של אלבניה הוא מדהים". והוא צודק; זו מדינה עם חורבות מימי הביניים, הרים פראיים, וללא סניף אחד של מקדונלד'ס.
אחד התפקידים המרכזיים של בני מלוכה הוא פשוט להיראות בציבור. זו הסיבה שהמלכים מימי הביניים ערכו תהלוכות מלכותיות וסיירו במחוזותיהם, לוחצים יד לחולים ומקשיבים לתלונות העניים. הם שיגרו דיוקנאות שלהם כדי שייתלו בקתדרלות ובאולמות עסקים. הם הטביעו את פרצופם על מטבעות. הגרסה המודרנית לכך הן הרשתות החברתיות, ולקה הפך למעין "משפיען נסיכותי". אשתו, אליה, פופולרית במיוחד באינסטגרם (לפני שהתחתנו היא הייתה חברה בגרסה האלבנית לספייס גירלז), והוא נוהג להעלות תמונות שלו עם מנהיגים דתיים מעוטרי זקנים או בעניבה שחורה בחתונות של בני משפחת המלוכה, וגם פה ושם סלפי בחוף הים עם התינוקת ג'רלדין.
מקובל ללעוג לסלבריטאים של היום על היותם "מפורסמים בלהיות מפורסמים", אבל חלוצי הסגנון הם אותם מלכי צללים. בהיעדר צבא או מנגנונים שיוציאו לפועל את רצונותיהם - הם שואבים את הכוח מהסמליות שלהם. אולם כמו משפיענים אחרים, גם בני מלוכה מודרניים חייבים לשמור בקפידה על המותג שלהם מפני מחלוקות. הם נוטים לקדם ערכים מעורפלים ורחבים מספיק כדי להתמקם מעל לפוליטיקה המפלגתית. "סובלנות" למשל, היא ערך מתבקש ודרך סמויה יותר לדבר על פלורליזם. "לדאוג לכדור הארץ" הוא הגרסה הרכה לסביבתנות, ו"העצמת נשים" היא מסר שגור נוסף, אם כי אפילו הוא נחשב רגיש באלבניה. ואכן, לקה סופג הערות מזלזלות כשהוא לוקח את ג'רלדין לטיול בעגלה. אלבנים רבים רואים בגידול ילדים עבודה של נשים ולכן מבזה את האב, שלא לדבר על נסיך. בהקשר הזה, תמיכתו של לקה בארגוני צדקה למען נשים והפוסטים שלו על חוויות אבהות באינסטגרם הם הצהרות פוליטיות שקטות.
זו אחת הדרכים שבהן לקה שונה מאביו - "החייל", כפי שהבן מתייחס אליו. "הוא היה מתקופה אחרת", הוא אומר לי, בוחר את מילותיו בקפידה. למעשה, אמירה חוזרת שאני שומעת מאנשים רבים שאני פוגשת באלבניה, היא שלקה נחמד מכדי להיות שליט. "הליכותיו נאות, הוא משכיל מאוד, אבל מבחינה פוליטית הוא טוב מדי – צר לי", אומר העיתונאי והסופר האלבני ארלד קאפרי. אין לו את ה"קילר אינסטינקט?" אני שואלת. "בפוליטיקה האלבנית, צריך את זה".
לקה עצמו מתחמק מהשאלה אם אי פעם יהיה מלך. "במשפחה אנחנו לא פועלים לקדם משאל עם", הוא אומר. הוא רוצה "להיות חלק מהמערכת", ושמח כשהוא מתבקש להצטרף לפגישות ממשלה עם שגרירים ושליחים מנאט"ו והאיחוד האירופי. כשאני שואלת אותו על הבדידות בעבודה שלו - למי הוא מתלונן? - הוא עונה בחיוך מהיר: "אני אף פעם לא מתלונן". אני לוחצת עליו, בתקווה לגלות קבוצת וואטסאפ סודית של בני מלוכה מנושלים, השולחים זה לזה אימוג'י בוכה-צוחק מתחת לשולחן בארוחות ערב רשמיות משעממות. לקה מוכן להודות רק בשיתוף אשתו בענייני עבודה.
קרל פון הבסבורג מצטרף לזום. ראש בית הבסבורג-לורן בן ה-61 היה מנהיג כיום את האימפריה האוסטרו-הונגרית, לו הייתה אימפריה אוסטרו-הונגרית להנהיג. במקום זאת, הוא מסדר את המיקרופון שלו ומשוחח איתי.
אביו של קרל, אוטו, יליד 1912, היה נסיך הכתר האחרון. שמותיו הפרטיים הם פרנץ יוזף אוטו רוברט מריה אנטון קרל מקס היינריך סיקסטוס קסבייר פליקס רנאטוס לודוויג גאטן פיוס איגנטיוס, ורשימת תאריו כוללת את מלך הונגריה ובוהמיה, המארקגְראף של מורביה והנסיך הגדול של טרנסילבניה. ההתנקשות בדוד-רבא של אוטו, הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, היא שהובילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובהמשך להתפרקות האימפריה שכיסתה חלקים של מה שהיום הן אוסטריה, איטליה, הונגריה, פולין, קרואטיה וצ'כיה, בין היתר.
אוטו פון הבסבורג היה עוד ילד כשהפך לנסיך כתר לשעבר, ונאלץ לצאת לדרך חדשה. הוא למד שבע שפות ונשאר מעורב בפוליטיקה, עם דוקטורט במדעי המדינה והחברה ופעילות נגד הנאצים. לאחר שהיטלר סיפח את אוסטריה הוא ברח לארצות הברית, שם התמסר לרעיון ה"פן-אירופאיות". אוטו ויתר באופן פרגמטי על כס המלכות ב-1961, ובמקום זאת בילה עשרים שנה כחבר בפרלמנט האירופי, לא בדיוק מפואר כמו להיות שליט, אבל חשבון ההוצאות נדיב והסיכוי להירצח קטן יותר. אוטו סייע לארגן את 'הפיקניק הפן-אירופאי' של 1989, על הגבול בין אוסטריה, חברת השוק החופשי של מערב אירופה, לבין הונגריה, שהייתה חלק מהמזרח הקומוניסטי. בהספד שפורסם לכבודו ב"גרדיאן", תואר האירוע כ"אחד האירועים שהובילו לנפילת חומת ברלין ולקריסת הקומוניזם הסובייטי".
ארבעה מילדיו של אוטו הפכו גם הם לפוליטיקאים: קרל הוא חבר לשעבר בפרלמנט האירופי מטעם אוסטריה, וולבורגה היה בפרלמנט השוודי, גבריאלה הייתה שגרירת גיאורגיה בגרמניה, וגיאורג הוא שגריר הונגריה בצרפת. "אנשים נוטים לשכוח שאבותיי היו במשך 800 שנה פוליטיקאים מקצועיים", אומר לי קרל. "נכון, הנסיבות השתנו מעט... אבל הבאג נשאר". ה"באג", במקרה של קרל, פירושו התמסרות אמיתית לכל החיים לקידום רעיון הפן-אירופאיות, סנטימנט לא מאוד אופנתי בעידן של לאומיות עולה.
לכבוד יום הולדתו של קרל בשנה שעברה, הכינה לו קבוצה של תומכי מלוכה צ'כים העתק של כתר ואצלב הקדוש, הסמל הנערץ בארצם. הדיווחים בחדשות מלמדים על אי-התאמה קלה בין התלהבות תומכי המלוכה לזו של מלכם המבוקש. האם זה לא היה מביך, תזכורת למה שהפסיד? "זה מאוד לא מנומס לדחות מתנות", הוא עונה לי בדיפלומטיות. "זה היה מאוד נחמד, אבל מהצד האחר, לא בדיוק פריט שרוצים להעמיד על האח בבית". הוא מסר את ההעתק למסדר ג'ורג' הקדוש בווינה, להצגה במשרדיו.
מה יכולה משפחה ותיקה כמו ההבסבורגים להציע לאירופה של המאה ה-21? "תחושה של היסטוריה", אומר קרל. "אם רוצים להבין מה יכול להביא עימו העתיד או לבנות תחזיות, חייבים לבסס זאת על משהו". כמו שאר בני המלוכה שבצללים, גם קרל ממלא תפקיד דיפלומטי לא פורמלי, כמעין ערוץ אחורי מלכותי. הוא מספר לי כיצד בזמן ההיערכות להלוויה של מלך מרוקו חסן השני ב־1999, "המעמד שלי היה רם למדי בהשוואה לנציג המדינה האוסטרית, כי לנו יש גם קשר אישי בין המשפחות".
בהמשך ישיר לדברים האלה, אני שואלת אם הוא חושב שההבסבורגים יחזרו אי פעם לשלטון. "מילים כמו 'לעולם לא' או 'תמיד' הם ביטויים שמתאימים רק להקשרים דתיים, לא להקשר הפוליטי", משיב קרל. ואז, עם הביטחון הנובע מהשתייכות לשושלת שהתיישבה לראשונה על כס המלכות של האימפריה הרומית הקדושה ב־1273, הוא מוסיף כלאחר יד: "שני דורות זה מעט מאוד בהקשר הזה".
"מלכות היא כמו צמח שן הארי", כותב סופר הפנטזיה טרי פראצ'ט ב־Feet of Clay, רומן על שיבתו של יורש אבוד לכס מלכות אנך-מורפורק הבדיונית. "לא משנה כמה ראשים ערפת, השורשים עדיין נותרים שם, מתחת לאדמה, מחכים לצוץ שוב... יהא אשר יהא יוצר האנושות, הוא יצר אותה עם פגם גדול בתכנון - הנטייה של בני האדם להשתחוות".
הדחת מלוכה מהשלטון אינה מוחקת את הנטייה הזו. הביטו על ארצות הברית, המרותקת לשושלות האריסטוקרטיות שהיא עצמה הצמיחה, כמו משפחת קנדי, משפחת בוש, ואפילו משפחת טראמפ, ומתענגת מהשלוחה החדשה לבית וינדזור, אף שמדובר במדינה שיצאה למלחמה כדי לסלק את אבות אבותיו של הנסיך הארי מהפוליטיקה האמריקנית. מלוכה פונה לצורך עמוק שנמצא בתוך העם - הצורך בחיבור עם העבר ובתחושת המשכיות לאורך זמן. באופן פחות בריא, מלוכה גם מלמדת על הכמיהה הרווחת להיררכיות קבועות שאין עליהן עוררין, ועל התנגדות עיקשת לרעיון שתפקידים צריכים להיקבע על פי הכישרון. אלו הם זרמים חזקים בנפש האדם, והם עמידים בפני שינויים.
ביום האחרון שלי באלבניה אני פוגשת את אריון וליאג', ראש העיר הסוציאליסטי של טירנה, בטרקלין פרטי בשדה התעופה. הצעיר הנמרץ והכריזמטי מסביר ששורשי מפלגתו נעוצים בתנועה האנטי-מונרכית, "אבל זה לא אומר שאני עיוור לרעיון שהמלוכה היא חלק מההיסטוריה שלנו". עיצובה של העיר שהוא מנהל הוא פרי שלטונו של המלך זוג, ששכר אדריכלים אירופאים לתכנן כבישים רחבים וכיכרות פתוחות, והפך יישוב כפרי לבירה מודרנית.
טירנה נראית כיום כמו כל עיר אירופאית אחרת, אבל היא זרועה צלקות מהעבר. הבונקרים עדיין שם. עשר דקות הליכה מהמלון שלי עומד "בית העלים", שהיה בעבר מטה המשטרה החשאית וכיום הוא מוזיאון. הרובע האופנתי ביותר של העיר, שבו אפשר לשתות אספרסו ולאכול סושי בשמש, היה עד לא מאוד מזמן ה"בלוקו" - הבלוק השמור להוג'ה והמעגל הפוליטי שלו, שם הסתגרו להם הרחק מההמון הזועם.
עבור וליאג', הסכמה פרגמטית לתפקידו הבלתי רשמי של לקה היא חלק מתהליך דורי של התפייסות עם ההיסטוריה. הסכמה כזו לא הייתה אפשרית בזמן שלטונו של אביו של לקה, ששייך את עצמו לימין הפוליטי. "אפשר לפזר רעל, או להיות המרפא", אומר וליאג' על הנסיך לקה השני. "הוא הפך לשגריר בפועל של אלבניה החדשה. ואני מעריך את זה מאוד. כך שאף שמבחינה פוליטית אנחנו בקצוות מנוגדים של הקשת, הוא מישהו שאני גאה לקרוא לו חבר".
מבין כל האנשים שפגשתי באלבניה, לא היה אף אחד שהביע אמון בכך שלקה יהיה אי פעם מלך. ואכן, בבחירות 2021, זכתה מפלגת הימין תומכת המלוכה, ה-PLL, במושב בודד בלבד. כששאלתי על ירושת הכתר, ענה לקה שכאשר ימלאו לנסיכה ג'רלדין 18, הוא ישאל אותה אם היא רוצה להיות היורשת שלו. "על פי חוקת המלוכה האלבנית, הירושה עוברת לגבר הראשון", הוא אומר, אבל אפשר לטשטש את הכללים, בין היתר משום שהאיטלקים כבר שינו את החוקים של זוג, ולאחר מכן גם הקומוניסטים, וכן משום שלחוקה אין מעמד משפטי. בשעתו האמירה של לקה נראתה לי כמו תמיכה חביבה בשוויון מגדרי ובבחירה אישית. רק מאוחר יותר הבנתי שעצם רעיון הבחירה נוגד את רעיון המלוכה. שהרי כל העניין הוא שהיורשים אינם נבחרים.
אבל אולי סתירה כזו היא משהו שאפשר לאמץ? אלבניה היא ניסוי בדמוקרטיה רב-אתנית ורב-מפלגתית. רפובליקה עם מלך לא רשמי, שמתגורר בבית רגיל ולוקח את בתו לפארק בלי מאבטחים. זה כבר נשמע אבסורדי. אבל דיקטטורות הן פשוטות ודמוקרטיות הן מסובכות. ולאנשים יש רעב עמוק, כמעט רוחני, למנהיגים שהם יותר מסתם פקידים או מחוקקים. אנחנו רוצים סמלים.
לפני שעזבתי את בית המגורים המלכותי, לקה הראה לי משהו. מעל הדלתות הכפולות של חדר האורחים היה תלוי דיוקנו של המלך זוג. הדיוקן ניתן לאביו של לקה ממשפחה שהסתירה את התמונה במשך חצי מאה במרתף שלה, למרות הסיכון האישי הגדול. כשליט אלבניה, זוג היה עריץ ומחדש, נחש צפע ואיש חזון, שהיה נחוש להשיג ולהחזיק בשלטון בכל מחיר. נכדו יצטרך למצוא את הדרך שלו להיות מלכותי - או להיות רגיל.
