שמותיהם של עשרות הרוגים, כל אחת ואחד מהם עולם ומלואו, הותרו לפרסום על ידי דובר צה"ל במהלך השנתיים של השירות שלי בתפקיד. הטלפון מצלצל, בדרך כלל באמצע הלילה. אני מתעורר בהבזק וכבר יודע: על דברים טובים לא מתקשרים בשעות כאלו. הקצינה מעדכנת, הפרטים מתחילים לזרום. מרתיח מים, מוזג קפה שחור.
התרגולת המכנית ידועה ומוכרת. היא טכנית, אבל מבוצעת ברגישות ובמיומנות על ידי קציני הנפגעים המסורים. טיוטת נוסח ההודעה כבר אצלי אבל אני ממאן לאשר אותה, יודע שכבר לא אצליח לישון את שארית הלילה.
המחשבות רצות בסדר כאוטי. אני חושב על אל"מ במיל' ורדה פומרנץ', אימו של דניאל ז"ל שנהרג ב"צוק איתן". ורדה הייתה ראש מחלקת הנפגעים ושנים קודם לכן קצינה בדובר צה"ל. היא מכירה את "הסיטואציה" מכל הכיוונים. נעזרנו באישה היקרה הזו בוועדה ייעודית שהקמנו לבחינת האופן שבו מודיעים למשפחות על נפילת קרוביהן בעידן הדיגיטלי, על מנת למנוע מהשמועות המרושעות ברשתות החברתיות לעשות דרכן למי שאיבדו את יקיריהם. לוורדה עצמה נודע על מותו של דניאל בהודעת טקסט עוד לפני שדפקו חבריה מקצין העיר על דלתה והפכו אותה לאם שכולה.
אני ממשיך וחושב על תמי שלח, אלופה בשירות סדיר. זו לא טעות דפוס. תמי היא אימם וסבתם של חבריי, כולם לוחמים בחיל האוויר, והיא גם אלמנתו של אודי ז"ל, מפקד טייסת שנהרג לפני 50 שנה במלחמת יום הכיפורים. בשנים האחרונות היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.
שותה עוד קפה שחור. הפעם יותר חזק. הטלפון ממשיך לטרטר ומבקשים שאתיר כבר לפרסם. אני מושך עוד קצת זמן, כאילו מנסה לתת דקות נוספות של חיים למי שכבר נקבע מותו.
המחשבות רצות בין פנים, מקומות ושמות. אני מרגיש שאם אאפשר לפרסם את השם, אני לוקח אחריות על מותו של הלוחם במבצע או על מותה של החיילת ביחידה. בהתחלה אני לא שואל את שמו של ההרוג. משתדל לא לדעת. מתפלל שאולי זו בעצם טעות ומיד יעדכנו שהוא "רק" פצוע ואפשר יהיה לחזור לישון.
בעדינות, מאוחר יותר, שואל מאיזו יחידה ומהם פרטי המקרה. איך זה יכול להיות? אתם בטוחים? אני חושב על קציני הנפגעים. הם בדרך הייסורים אל המשפחה שעוד לא יודעת. דפיקה קטנה על הדלת ועולמה נחרב. "עוד זה מבשר וזה בא", כאיוב התנ"כי. חושב על המשפחה, ההורים, האחים, החברים וגם על המפקדים ששכלו פקוד ויהיו לצד משפחתו לתמיד.
תת-אלוף רן כוכבצילום: דובר צה"להקצינה שוב מתקשרת ברעד. העיתונאים לוחצים. זכות הציבור לדעת וחובתנו לדווח. ואני? אני רוצה לחסוך מכולנו את הידיעה המרה ש(עוד) חייל צה"ל נהרג הלילה. לכל חייל יש שם ולצערי הייתי זה שעליו הוטל לפרסמו. כל שם עבר דרכי, וגם דרך גופי ונשמתי. ההודעה הלקונית מצליחה לחסום, ולו במעט, את המחנק בגרון שלי, כמו בשלכם.
הקפה מתקרר. המשפחה כבר יודעת. את הנעשה אין להשיב. רק אז מתיר לפרסם, מתפלל בשקט ומבקש בלב, ממש מתחנן, שזו תהיה ההודעה האחרונה שאצטרך להתיר ולפרסם. ברגע האחרון האפשרי אני משחרר: דובר צער מודיע.
- תת-אלוף רן כוכב היה דובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
