בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשהמוני מחבלים חמושים פרצו את גבול רצועת עזה ותקפו את יישובי הדרום, חיילי מחלקה 7 - מחלקת המרגמות של גדוד 50 בנח"ל - מצאו את עצמם בחזית הלחימה. 11 לוחמים היו אז במוצב סופה, מתוך 25 החיילים והמפקדים במחלקה. ארבעה מהם נפלו בקרב, אחרים נפצעו קשות, ומי שלא, השתתף מאז בלא פחות מ-14 סבבי לחימה בעזה.
בחודשים שחלפו, ובמקביל ללוחמה עצימה ובלתי פוסקת, המחלקה המגובשת שהתפרקה עברה שיקום איטי ונחוש. אל הלוחמים הוותיקים הצטרפו לוחמים חדשים, שגויסו בנובמבר 2023 והוכשרו לתפקיד, וכך המחלקה שנמחקה - נבנתה מחדש.
במפגש מיוחד בין פצועי הקרבות, אלה שלוחמים מאז, והורי הנופלים - סמ"ר טל לוי, שנפל יום לפני מועד שחרורו, סמל נחמן דקל, סמל אמיר לביא וסמל שגב שוורץ, הם משחזרים את מאורעות היום הקשה ומספרים על רוח הקרב, המורשת וההנצחה.
המחלקה שנמחקה ב-7 באוקטובר בקרב על מוצב סופה
(צילום: הרצל יוסף )
הקרב על המוצב
סמ"ר עמית כזרי (21) מצור הדסה, אחד ממפקדי מחלקה 7 שהיה במוצב באותה שבת ונפצע קשה בקרב, מספר על המחלקה שהייתה בית חם עבור החיילים בה, על אף השוני ביניהם. "המחלקה התגייסה באוגוסט 2022. טל לוי ז"ל ואני היינו המפקדים שלהם מאז שהם התגייסו", הוא אמר. "עברנו איתם הכשרה של שמונה חודשים, אחר כך עלינו לגדוד, ביצענו משימות ביהודה ושומרון ואימון בצפון, וב-27 באוגוסט 2023 הגענו למשימה במוצב סופה. עד 7 באוקטובר המחלקה הייתה מקום טוב להיות בו. אנחנו נהנינו מאוד, מפקדים וחיילים, שהיו חברים טובים אחד של השני וכל אחד מצא את המקום שלו".
סמ"ר כפיר שמואלי (20), מהרצליה, סיפר על המעבר החד מההכשרה הקשה למוצב סופה – מקום מאוד רגוע, שקט ולעיתים אפילו משעמם, לפחות בימי שגרה: "זה 180 מעלות. האווירה פה הייתה כיפית, היה הרבה 'סתלבט' בזולה. היינו חברים קרובים, כ-25 חיילים. באותו סוף שבוע, חצי בערך יצאו הביתה ו-11 חיילים נשארו בבסיס".
11 לוחמים מול 100 מחבלים: "ה-RPG הכריע את המערכה"
"ב-7 באוקטובר התעוררנו ב-05:00 לעוד בוקר רגיל", מספר כזרי. "בכל בוקר מאז שהגענו למוצב, המחלקה פתחה בזמן גשר של שעתיים, כשבזריחה אנחנו כבר על מדים ומוכנים לכל דבר שיכול להגיע אלינו. באותו יום, כידוע, לא הייתה התראה קונקרטית. ב-05:30 היינו מוכנים מחוץ לחומה, ליד המרגמות, עם הפנים לכיוון עזה. ב-06:30 התחילו מטחי טילים מטורפים שלא נתנו לזוז ימינה ושמאלה. תוך כדי קיבלנו פקודה מרועי צ'אפל ז"ל, המ"פ של המוצב, להתחיל לירות פצמ"רים לעבר חורים בגדר. עם פרוץ האירוע ירינו כ-25 פצמ"רים. תוך כדי, בערך בשעה 06:55, קיבלנו התראה על חדירת מחבלים לישראל והיינו מוכנים, כל אחד עם הנשק והמחסניות.
״מכינים את הפצמ״רים״ֿ. קולות הקשר של המחלקה בקרב
(דובר צה"ל)
"אחרי פחות מדקה כבר התחילו לירות עלינו מכל מקום, אתה לא מבין מאיפה זה מגיע, כדורים עפים ליד הראש, מעל הראש, קשה לעכל את מה שקורה. הייתה מיגונית קטנה, אבל התעלמנו מהפצמ"רים ופשוט המשכנו לירות. ניהלנו עם המחבלים קרב של כ-10 דקות פנים מול פנים, למרות שזה הרגיש ארוך יותר. הם התקדמו בחסות האש שלהם, עד שהם ירו RPG שלדעתי הכריע את המערכה הזאת. הרבה מאיתנו נפצעו ונכנסו למוצב מאחורי החומה", הוא משחזר.
"עוד בקרב היריות, לפני ירי ה-RPG, נפצעה בערך חצי מחלקה, וגם אני. היו חבר'ה שכבר לא היו איתנו. אני אישית לא ראיתי בעיניים אף מחבל בשלב הזה, רק שמעתי את הכדורים שורקים, אבל בדיעבד אנחנו יודעים שהיו כ-100 מחבלים מולנו. כשנכנסנו לתוך המוצב, המחלקה בעצם התפצלה ללא כוונה לשניים - חצי מחלקה הייתה עם שגיא וחצי איתי".
"חיילים נפרדו מההורים בטלפון, אתה מבין שהסוף הגיע"
סמ"ר שגיא שיאוביץ׳ (20) מזיכרון יעקב, לוחם ותיק וחובש במחלקה, מספר: "כשהם ירו את ה-RPG פרצה שריפה ב׳זולה׳, אז האינסטינקט הראשון של כולם היה להיכנס פנימה כדי לא להישרף. זכרתי שחדר האוכל הוא המרחב המוגן של הבסיס, וחברתי לשני החובשים של הסיירת שהיו בו. התחלנו לטפל בפצועים, בלי הרבה ציוד, בעוד אנשים מחפים ונלחמים".
בשלב הזה, לאחר ירי ה-RPG והריצה לתוך המוצב, חצי מלוחמי המחלקה הגיעו עם שיאוביץ׳ ישירות לחדר אוכל, אולם החצי השני שנותר עם כזרי ספג פגיעות קשות. "אני לא יודע למה, אבל נכנסנו לחדר שהיה הכי קרוב. היינו שישה – ארבעה פצועים מאוד ועוד שניים שחיפו על החדר מבחוץ. היינו שם כ-10 דקות ובזמן הזה אנשים כבר נפרדו מההורים שלהם בטלפון. אתה מבין שכנראה הסוף הגיע", מספר כזרי, שבשלב הזה נפצע באורח קשה.
"כל שנייה זרקו עלינו רימונים מעל חומת המוצב, ואחרי כמה דקות הגיעו שני חובשים ועוד בחור מהסיירת לתת טיפול רפואי. שלושתם נהרגו, לצד טל, נחמן ואמיר שנהרגו גם הם. הבנו שאנחנו צריכים לצאת משם. היינו שלושה שעדיין הצליחו ללכת, ויצאנו לכיוון חדר האוכל. בכניסה ירו עלינו שוב, אבל נכנסנו למצב אחר של לחימה. הם ניסו להתיש אותנו, פחות נלחמו פנים מול פנים. המשכתי לירות ביד שמאל, אבל אתה לא באמת מדויק כשאתה יורה ביד אחת. יד ימין הייתה מושבתת וכבר היה לי כדור בראש. יריתי עד שהסחרחורת והכאבים נתנו את אותותיהם".
מצליחים לחשוב ברגעים כאלו?
"זה כל מה שעושים. זה כמו שטן ומלאך. השטן אומר לך, ׳מפה אתה לא יוצא׳, או ׳אם אתה יוצא אתה מגיע לעזה׳, והמלאך אומר לך, ׳אתה תמשיך לחיות, שמור על האיברים החיוניים שלך׳. אתה יודע שבתור לוחם זה התפקיד שלך, אתה נלחם עד הסוף. אמרתי לעצמי שאין דבר כזה שאני נחטף חי".
כשאתה רואה את החברים הטובים, שאיתך מהיום הראשון בצבא, נפצעים ונהרגים, איך ממשיכים להילחם?
"אתה חייב להמשיך. אתה מבין שאם לא תעשה עכשיו את מה שאתה צריך לעשות, יכולים למות עוד אנשים".
שעות רבות שהו הלוחמים בחדר האוכל, כשעשרות מחבלים מקיפים אותם, יורים וזורקים רימונים לתוכו, מנסים להיכנס ובכל פעם נהדפים. גם כשכוח בהובלת לוחמי השייטת הגיע לבסוף לחלץ אותם, הם לא האמינו שמדובר בלוחמי צה"ל. "המחבלים דיברנו איתנו גם בעברית, אני זוכר יותר עברית מערבית באותו יום מהצד שלהם. לכן, כשהשייטת נכנסו, אני הייתי בטוח שהמחבלים נכנסים והולכים לירות על כולנו. בסופו של דבר דיברנו עם הכוח והצלחנו לצאת מהמוצב", אומר כזרי. "היה מלא בלגן, והם לא ידעו איפה להנחית את המסוק שפינה אותנו. ׳טיילנו׳ במשך שעתיים בכל האזור. שעתיים רעות, שעתיים מפחידות. בכל צומת שמענו יריות וראינו אופנועים שחורים זרוקים. ראיתי טנק על הכביש ושאלתי את עצמי, ׳מה לעזאזל קורה פה?׳".
השיקום והחזרה ללחימה
המחלקה שכללה כ-25 מפקדים ולוחמים נותרה מפורקת. לצד ארבעת הנופלים, רבים נפצעו ומי שלא, נאלץ לחזור להילחם כבר ב-8 באוקטובר. ב-14 הסבבים בעזה מאז הם לחמו במתכונת חסרה וללא מספר האנשים שנדרש כדי להפעיל את מחלקת המרגמות. אולם, בחודשים האחרונים הצטרפו אל הלוחמים הוותיקים חיילים שהתגייסו בנובמבר האחרון והוכשרו כדי למלא את השורות החסרות. המחלקה שהתפרקה, חזרה לפעול במתכונתה הרגילה.
"מהיום שהתחילה המלחמה אנחנו בסבבים בלתי-נגמרים בעזה", מספר סמ"ר שחר רייס, שב-7 באוקטובר היה בחופשת סוף שבוע בביתו שבמודיעין. "המחלקה נראית שונה מאז שהכול קרה. בהתחלה היינו עם סד"כ מצומצם מאוד, נכנסנו לעזה עם כמות קטנה של אנשים שתפעלה את מה שכל המחלקה הייתה אמורה לתפעל. היינו רק עם מ"מ ועם סמל אחד. הפכנו עצמאיים מאוד, טובים מאוד, ועזרנו הרבה לגדוד.
"לפני ארבעה חודשים בערך גייסו חיילים ממחזור נובמבר 2023, העבירו אותם הכשרה והם הצטרפו אלינו. כיום, המחלקה מורכבת מחיילים ותיקים ומחיילים חדשים. זה לא פשוט, אבל אנחנו מעבירים להם את המסורת ואת המורשת שלנו בתור מחלקה, בתור פלוגה, מדברים איתם הרבה על ההרוגים שלנו, נותנים להם מדבקות עם תמונות הנופלים כדי שיתלו בבסיס, שיידעו מה זו המחלקה הזו ושירגישו שהם קשורים אליה. בסוף זה לא רק שלנו, עוד חצי שנה אני אשתחרר והם יצטרכו להמשיך עם ההנצחה".
ומה אתכם, המחלקה המקורית, אתם בקשר?
"אנחנו בקשר טוב. בכל פעם שאנחנו יוצאים מעזה אנחנו תמיד נפגשים".
שחר וכפיר, שהיו בחלק של המחלקה שנותר בבית באותה שבת, הופרדו לחלוטין מחבריהם, נכנסו ישירות ללחימה ואפילו לא הספיקו להתאבל על חבריהם שנפלו. "לא היה לנו קשר עם המחלקה באותו יום, אף אחד מהם לא היה זמין עד בערך 14:00 בצהריים", סיפר רייס. "דיברנו אחד עם השני ובהתחלה חשבנו לרדת למוצב עצמאית, אבל אז הבנו שכל הכבישים חסומים וזה לא רלוונטי, והציוד שלנו גם היה בבסיס. בעיקר התחרפנו. זה לעלות על מדים ולשים עלייך נשק מ-09:00 בבוקר ורק לחכות שיקראו לך, לבוא, להילחם, לעזור לחברים.
"רק באזור 19:00 בערב הקפיצו אותנו. היינו אמורים להגיע כבר באותו ערב למוצב אבל לא הצליחו להביא אותנו אז נסענו לבית קמה, חברנו לכוח מילואים, ובבוקר של יום ראשון הגענו למוצב. הסתכלנו והיינו בהלם. היינו שם שלושה ימים קודם והכל היה רגיל, שגרה, קו, ופתאום אנחנו רואים את המוצב הרוס לגמרי, ומלא גופות של מחבלים. חברנו לשייטת 13 שעדיין לחמו באזור והמשכנו בהגנה על המוצב. במהלך היום המשיכו גם חדירות והורדנו ארבעה מחבלים. ב-9 באוקטובר יצאנו משם, מסוק הטיס אותנו צפונה. אחרי שבוע ירדנו חזרה לעוטף ובסוף אוקטובר, תחילת נובמבר, נכנסנו לתמרון הראשון בתוך הרצועה".
כמה זמן לא ראיתם את החברים?
"הפעם הראשונה שראינו אותם הייתה כשיצאנו מהתמרון הראשון ברצועה, אחרי יותר מחודש. לא היינו בהלוויות, לא באזכרות, ולא בקשר עם המשפחות או עם החברים הפצועים. היינו מנותקים מהכול. תוך כדי הכניסות לעזה ניסינו לעכל את מה שראינו במוצב ואת מה שעבר על החברים שלנו. עד אז רק שמענו שמועות ולא ידענו באמת איך הקרב התנהל ואיך כל אחד מהם נהרג. גם היום אנחנו עדיין משלימים פערים".
אתם חושבים על מה שקרה ב-7 באוקטובר כשאתם נכנסים לעזה?
"אני חושב שדי הדחקתי את מה שקרה במשך תקופה. זה לא משהו שיכול להיעלם, אבל שמתי את זה בצד והייתי בראש של לבוא ו׳להראות להם׳, להיכנס חזק, גם בשביל החברים הפצועים וגם בשביל החברים שנהרגו, כי אנחנו יודעים שגם הם היו רוצים את זה. נכנסנו חדורי מטרה".
לזכרם
במפגש הייחודי גם משפחות הנופלים מספרות, ללא יוצא מן הכלל, על מחלקה מגובשת, אוהבת, חברית ומאוחדת מאוד. דגנית, אימו של סמ"ר נחמן דגל ז"ל, אומרת: "נחמן אהב מאוד את השירות, את המפקדים ואת החברים. הוא היה ׳רבאקיסט׳, היה לו חוזק מנטלי אדיר. כששמעתי מה קרה במוצב ואיך הוא חיפה על הפצועים, הייתי גאה בו. הוא היה ילד מושלם. לדעתי הוא לא חשב על כלום, רק על ׳מה אני עושה הכי טוב עכשיו׳, וזה מה שהוא עשה עד הרגע האחרון שלו. נחמן היה ילד שמח, אופטימי, נחוש ומתמיד. הוא תמיד היה אומר: 'Only Good Vibes' (רק אנרגיות טובות, ד״ר). הוא רצה להיות הכי קרבי שיש".
אחותו של נחמן, תהילה, הוסיפה: "הייתה לי אינטואיציה חזקה שמשהו כזה יקרה לאח שלי. הכי תמכתי בו כשהוא הלך להיות לוחם. לפני שהוא התגייס אמרתי לו, ׳אם אתה הולך להיות ג׳ובניק, אני לא מדברת איתך׳. רציתי שהוא יעשה את הדבר הזה, זה חשוב בעיניי, ואני מאושרת שברגעים האחרונים שלו הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות".
נועם, אחיו התאום של טל לוי ז"ל שפיקד על המחלקה ביחד עם כזרי, סיפר על האהבה הגדולה של אחיו למחלקה הייחודית: "הוא דיבר עליהם כאילו הם החברים הכי טובים שלו. אני זוכר סיפורים שהוא סיפר לי על כל חייל. היינו יושבים במוצאי שבת בחדר שלי, רואים כדורגל, הוא היה מרים את הטלפון ומתקשר חייל-חייל".
טל היה אמור לצאת לחופשת שחרור ב-8 באוקטובר, יום אחרי המתקפה הנוראית שבה איבד את חייו. "הוא בכלל לא היה אמור להיות במוצב. הוא היה בחופשה מיוחדת, יצא לעבוד שבועיים ועזר קצת בבית. ביום שלישי או רביעי המפקד התקשר אליו, ביקש שיסגור שבת עם החיילים. הוא אמר לו ׳תעשה לי את הטובה הזו, אני אחזור מהקורס בערב, תלך הביתה ותשתחרר׳. הוא אמר ׳אין בעיה, שבת אחרונה עם החיילים׳".
היום, נועם עצמו הפך להיות לחבר קרוב של חבריו של טל מהבית ומהמחלקה. "אני בקשר עם מלא חברים שלו, ברמת היציאות, יום-יום. גם עם חברים מהמחלקה. הייתה תקופה שהייתי חוזר מהעבודה ישר להר הצופים ויושב שעות עם עמית (כזרי, שנפצע בקרב, ד"ר). במשך ארבעה-חמישה חודשים, פעם בשבוע בערך הייתי מבקר ויושב שם כמה שעות".
"עדיין אין לי תשובות, אני חיה בספק, הבן שלי נהרג ואף אחד לא יודע להגיד לי כיצד זה קרה", אומרת בכאב שרה, אימו של שגב שוורץ ז"ל, החייל היחיד במחלקה שנהרג בקרב בתוך חדר האוכל. "חיפשנו אותו בבתי החולים שלושה ימים. רק ביום שני ב-22:00 בלילה הגיעה הדפיקה בדלת. באתי לסגור מעגל, אבל הוא שוב נפתח לי".
אלעד ורחלי, הוריו של אמיר לביא ז"ל, מספרים על חבר צוות מסור, ששילב בין אהבה גדולה לאומנות לציונות וליהדות, ושאף לשרת בתפקיד משמעותי בצבא. אחרי שנפל בקרב, הוריו הקימו עמותה על שמו – אומנות, מוזיקה יצירה ורוח, ראשי התיבות של שמו, אמיר. "אנחנו פועלים ברוחו. אמיר תמיד אהב לעשות טוב וההצלחה שלנו היא לעשות טוב בחזרה, אם זה לגדוד, לילדים בסיכון, לחיילים בפוסט טראומה או לעמותות כמו עזר מציון", הם מספרים.
"לא עניין אותו סיירות. הוא אמר, ׳אני בגדודים, אני עושה את העבודה השחורה ואני עושה אותה הכי טוב׳. בהתחלה היה לו קשה בפן הפיזי, אבל מנטלית הוא תמיד היה חזק. כשהיינו מסיעים אותו לתחנה המרכזית, הוא היה מסתכל בעיניים ואומר: ׳מאמו, זו זכות גדולה. זכות גדולה׳".
