הדיווחים על מינויו המסתמן של ישראל כץ לשר החוץ בממשלה החדשה התקבלו במידה לא מבוטלת של אכזבה במשרד החוץ. הציפייה של העובדים הייתה למינויו של אמיר אוחנה, שנחשב מקורב מאוד לראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, ונתפס כמי שיכול להעלות מחדש את שירות החוץ על דרך המלך.
כץ היה שר חוץ רק שנה ו-12 שבועות, בין פברואר 2019 למאי 2020. הוא לא הותיר חותם בתפקידו, ונתפס כשר חוץ שלא התעניין בעובדים. כץ, לטענתם, שידר אדישות וריחוק ממשרד החוץ, ולא היה מעורב בעשיית המשרד.
אחד הדברים שזכורים לכץ הוא המשבר הדיפלומטי עם פולין, שחולל ביומו הראשון בתפקיד. כץ, שהתייחס למשבר בין המדינות, ציטט את ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר שאמר שהפולנים "ינקו את האנטישמיות מחלב אמם", וכשהם דרשו ממנו התנצלות - הוא סירב. גם האמריקנים זעמו על התבטאותו של כץ, שטרפדה אז את מאמציהם לקרב בין ישראל לפולין.
גם שר החוץ הנוכחי וראש הממשלה היוצא יאיר לפיד החריף את המשבר עם פולין, אך בשנה האחרונה היו מאמצים לפתור אותו, ושגריר ישראל חזר לוורשה - על אף שפולין לא שלחה שגריר לישראל. שתי המדינות גם לא הצליחו עדיין לפתור את משבר משלחות הנוער הישראלי, שטרם חזרו לפולין. שובו של כץ למשרד החוץ לא מבשר טובות ליחסי ישראל-פולין, אם כי סביר להניח שבוורשה בונים על כך שלנתניהו יש אינטרס לחמם את הקשרים עמם, מאחר והוא זקוק לעוד בת ברית באיחוד האירופי.
עובדי משרד החוץ, נציין, לא אהבו את ישראל כץ בלשון המעטה: ועד העובדים אף יצא בהתקפה גלויה נגד כץ, והאשים אותו שלא עשה דבר למען המשרד וקידום מעמדם. בתקופתו של כץ משרד החוץ הודר משולחן מקבלי ההחלטות. עובדים במשרד שמאוכזבים מחזרתו של כץ למשרד אומרים שהוא עלול להיתפס כשר חוץ חלש שלא יביא תקציבים, ושנתניהו - שמינה אותו רק בגלל מאבקי הכוח בליכוד - לא באמת סופר אותו, וימשיך להתעלם ממשרד החוץ בתהליכי קבלת ההחלטות.
כץ, נזכיר, יהיה ככל הנראה שר חוץ ראשון ברוטציה - ייתכן שעם רון דרמר, שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר. ההגיון שמאחורי מינוי כץ למשרד החוץ, למרות תוצאות הפריימריז המאכזבות עבורו בליכוד, הוא שנתניהו צריך לרצות לפחות ח"כ אחד מהציר המהודק של אמסלם-ביטן-ישראל כץ, כדי להפחית את התסיסה באגף הזה במפלגה. מכיוון שאת אמסלם היה קשה לרצות, כי לא קיבל את אחד משני התפקידים שסימן (משפטים או יו"ר כנסת) - קל יותר באופן יחסי לרצות את כץ.