אחרי בחירות 1984 התאמץ יצחק שמיר להקים ממשלת אחדות רחבה. אף שכבר הגיע להסכם עם מפלגות הימין, הוא חזר בו לבסוף כשמפלגת המערך נאותה להצטרף. יובל נאמן, שעמד אז בראש מפלגת "התחיה", שאל אותו מה לעשות עם ההסכם שכבר נחתם ביניהם, ושמיר ענה לו: "אתה יכול לתלות אותו על הקיר". ממשלות האחדות של שנות ה-80 טיפלו בהצלחה בכמה נושאים חשובים, העיקרי שבהם ייצוב המשק, ואף נוצר אמון אישי בין שמיר לבין שר הביטחון הרוטציוני יצחק רבין. רבין עצמו סיפר לי: "שמיר ידע שאני אומר לו את האמת כולה".
מובן שממשלות האחדות זכו גם לביקורת משני צדי המפה הפוליטית וגם לוו במתחים קשים, ששיאם בפירוק שהוביל שמעון פרס במסגרת התרגיל המסריח ב-1990. אבל החתירה העקבית של שמיר להעדיף ממשלה רחבה ראויה להילמד על ידי הפוליטיקאים של היום. הוא ידע היטב שהאידיאולוגיה שלו - למשל ביחס להתיישבות ביהודה ושומרון - לא תוכל להתממש בממשלה משותפת עִם העבודה. ועדיין הוא התעקש על אחדות. הוא גם ידע שבכירים במפלגתו יחושו מקופחים בתפקידים שיקבלו. ובכל זאת לא התקפל. ומעבר לכל, הוא חש באחריות ההיסטורית המונחת על כתפיו והיה משוכנע שסוגיות היסוד של ישראל מחייבות הסכמה ציבורית ופוליטית רחבה. גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, ממשלה הכוללת את רוב העמדות המרכזיות בארץ נראתה לו נכונה.
בימים אלה אני מעז לחשוב ששמיר חשב על היבט נוסף. הרעיון של "ממשלת ימין מלא" אולי פיתה אותו, אך לדעתי גם הדאיג אותו מאוד. הציפיות מממשלה הומוגנית מובהקת - מימין או משמאל – הן תמיד גדולות ובדרך כלל אינן מציאותיות. על פי רוב, נתוני היסוד שלנו לא מאפשרים מהלכים מרחיקי לכת בממשלה צרה בלי שאלה יגרמו לנזק מרחיק לכת ללכידות השברירית בחברה הישראלית. גם גורלם של הסכמי אוסלו נכנס לקטגוריה הזאת.
שמיר הפנים שחלק מחברי הכנסת במפלגות שמימין לליכוד אינם נוחים לעבודה משותפת לאורך זמן. שילוב של אידאולוגיה בלתי פשרנית עם אופי אישי דווקני ונטייה למאבק פוליטי עיקש, לא יכול לשמש בסיס יציב לממשלה. והוא צדק: השילוב הזה תרם מאוד להפסד של הימין בבחירות 1992.
ייתכן, אגב, שחששו של שמיר היה אף עמוק מכך ונגע לאמונתו שעקרונות מסוימים שבהם הוא דוגל לא היו ישימים בעת ההיא. היחס בין מפלגה לבין מצביעיה ותומכיה דומה במשהו ליחס בין זוג הורים לבין ילדיהם. אחד ההורים יכול להיות ותרן ונוח כל עוד הוא יודע שההורה השני ידע להציב את הגבולות ההכרחיים. הורה אחד יכול להראות פחות דאגה וחרדה רק כל עוד משנהו דורש לדעת היכן נמצא הילד ומתי הוא שב הביתה.
מירון ח. איזקסוןצילום: דינה גונהשמיר רצה כנראה שמפלגת המערך/העבודה תוכל להיות עבורו בלם ואיזון ביחס לכל אותם דברים שבוחריו ציפו ממנו, ושהוא ידע את הסכנה ביישומם. השותפות עם המפלגה שמנגד לא הייתה עבורו רק תירוץ לכך שאינו יכול לקיים הבטחות מסוימות, אלא ממש תוכנית גיבוי למניעת טעויות קשות. הוא גם קיווה, בצדק, שחברי כנסת בעייתיים במיוחד במפלגתו ירוסנו על ידי דרישותיה של השותפה מן העבר השני.
אנשי קואליציית נתניהו נראים בימים אלה כילדים שנכנסו לסופרמרקט אחרי זמן רב שנאסר עליהם לגשת אליו. הם מסתערים על מדפי הממתקים המפתים ומחמיצים מדפים אחרים שבהם יש מזון חיוני הרבה יותר. תוך שבועות אחדים מאז כינונה, ממשלת הימין-מלא-מלא מבטאת ריקנות בקביעת סדרי העדיפויות ובמשיכה העזה לבטל כמה שיותר מהקיים. מתברר והולך ששמיר ידע לא רק להתאפק מול סדאם חוסיין, ולא רק להבין את גודל השעה בכל הנוגע לעלייה מברה"מ. הוא גם חש שחלק מחבריו בימין עדיין אינם בשלים לתפוס לבדם חלק מרכזי בשלטון במדינה אשר נס קיומה מחייב זהירות וענווה רבות.
- מירון ח. איזקסון הוא סופר, משורר ופרופסור לספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
