החוק בדבר "איסור הונאה בכשרות" התקבל בכנסת ביולי 1983, בשלהי כהונתו של מנחם בגין בראשות הממשלה. היה זה אחד מהביטויים להתחזקות הכוח הדתי והחרדי שנלווה לעליית הימין לשלטון. החוק היווה הפרה בוטה של הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה. במשך 35 השנים שלאחר קום המדינה, כמו גם בכל תקופת השלטון המנדטורי בארץ, התקיים היישוב היהודי בהצלחה בלי החוק המיותר הזה.
נושא הכשרות שייך לשורה ארוכה של כללים דתיים ובהם הנחת תפילין, ברית מילה, תפילה בבית כנסת ועוד, שהיהדות מקיימת אלפי שנים, בארץ ובגולה, מבלי שהמדינה מתערבת בהם. קיום כללים דתיים מסוג זה מושתת על ציבור המאמין בהם, וגם על סנקציות המוטלות לעיתים על ידי הקהילה הדתית כלפי חברים הנמנעים מלקיימם.
התערבות המדינה בנושא כזה, שאינו מעניינה, גורמת לרוב רק נזק, כאשר כוחה של המדינה מופעל כדי לכפות כללי התנהגות המקובלים רק על חלק מהתושבים, תהליך המעניק לא פעם תוספת כוח למנהיגים הדתיים. לכך מצטרפת העובדה שמזה אלפי שנים לא קיימת בדת היהודית רשות מרכזית המוסמכת לחייב את הציבור היהודי כולו.
המונופול הזה הוא מזיק והרסני, ובין השאר גורם לייקור המזון. העובדה שמדובר בתחום הדת, שבו לפי המסורת היהודית אין מקום למונופול כזה, שאיננו קיים בחו"ל, רק מחמירה את הבעיה
היהדות היא דת פלורליסטית שקיימים בה הבדלים בולטים בין הקהילות השונות בדבר תוכן המצוות ומידת החומרה שהן מתייחסות אליהן. התערבות המדינה גורמת לא פעם להעדפת זרם מסוים ונהגים שאינם מקובלים בהכרח בקהילות אחרות, ובמקביל עשויה ליצור עוינות כלפי הדת מצד חלקים בציבור שהדין הדתי נכפה עליהם או שהם נאלצים לשאת במחיר הכרוך בהתערבות המדינה בנושא.
כמו כן, כותרת החוק מדברת על "איסור הונאה בכשרות", אבל עיקר החוק הוא מתן מונופול לרבנות הראשית בתחום הכשרות, המשתקף בכך שלרבנות הראשית ולרבנים המקומיים (שהוסמכו על ידי הרבנות הראשית) ניתן מונופול על השימוש במילה "כשר" בהקשר למכירת מזון או ייצורו.
בעל מסעדה, אפילו אם הוא מגיש אוכל כשר למהדרין, איננו רשאי לתלות שלט שהמסעדה כשרה או לומר שהמזון במסעדה הוא כשר, אם אין לו תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית או מטעם רב מקומי במקום שבו הוא פועל. במילים אחרות, אין די שהמזון כשר, נדרשת תעודה מתאימה – ובהעדרה עלול בעל המסעדה להיות מורשע בפלילים.
המונופול הזה, בדומה למונופולים אחרים, הוא מזיק והרסני, ובין השאר גורם לייקור המזון. העובדה שמדובר בתחום הדת, שבו לפי המסורת היהודית אין מקום למונופול כזה, שאיננו קיים בחו"ל, רק מחמירה את הבעיה.
ההצעות החדשות של מתן כהנא, השר לשירותי דת, שלפי הפרסום בתקשורת פותחות את שוק הכשרות לתחרות ואף מאפשרות לקבוע רמות שונות של כשרות, מהוות שיפור גדול בתחום זה. עם זאת, מדובר על כך שיוקם גוף פיקוח עליון, בשליטת הרבנות, שיפקח על כך שגופי הכשרות השונים עומדים בסטנדרטים שהתחייבו להם.
הפתרון העדיף היה לבטל לחלוטין את חוק איסור ההונאה בכשרות, ולחזור למצב שהיה קיים לפני אותו חוק. מובן שבשום מקרה אסור ליצרנים ולבעלי מסעדות להטעות לקוחות ואסור לבעל מסעדה לומר שהוא מגיש אוכל כשר, אם הוא מוכר טרף, אבל לשם כך אין צורך בחוק מיוחד. די בחקיקה הכללית האוסרת הטעיית צרכנים בכל נושא שהוא. לכל היותר ניתן להוסיף לחוק הגנת הצרכן הוראה שלפיה בעל עסק המתאר מזון ככשר, יציין על מה התיאור מבוסס (אישור בית דין מסוים, אישור של רב פלוני או לפי השגחה עצמית).
אבל במדינת ישראל כנראה לא ניתן לצפות כיום להתפתחות כזו, ויהיה עלינו להסתפק בפתיחת שוק הכשרות לתחרות במסגרת תיקון לחוק הכשרות הקיים, כשלא ברור אם נזכה אפילו לכך.
- פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
