השנה שחלפה מאז השבת הארורה הייתה שנת מלחמה שכמוה לא זכור כאן מעולם. מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר והטבח הותירו צלקת לאומית קשה, כזו שבמבט לאחור, קשה להאמין שאחריה הממשלה נמנעה מלהכריז על ימי אבל לאומיים או על הורדת הדגלים לחצי התורן. ההימנעות הזו סימלה למעשה כיצד תתנהל הממשלה בחודשים שלאחר מכן: בלי לקחת אחריות על כישלונות, התפארות בהישגים, ודחיית הביקורת והשאלות ל"אחרי המלחמה" - מועד שאיש לא יודע מתי יגיע.
בשבועות הראשונים למלחמה, זכורה במיוחד העוצמה שהפגינה החברה האזרחית בישראל, שדאגה למפונים, לחיילים ולמורל - בעוד הממשלה, שסבלה מבעיית אמון חריפה לאור המאורעות, הייתה בהלם והתקשתה לתפקד. אם בימים שקדמו לטבח המהפכה המשפטית שקידמה הממשלה טלטלה את החברה הישראלית, רוח האחדות שהייתה בעם ב-7 באוקטובר ואחריו עוררה תקווה שדברים הולכים להשתנות, ונתנה רוח גבית ללוחמים. מאז, דברים אכן הספיקו להשתנות, גם במשרדי הממשלה - לפעמים לטובה, ולפעמים גם לא.
ב"שנת מלחמה", סדרת כתבות לראש השנה, ynet סוקר את תוצאות המלחמה עד כה, החל במחדל הנורא, דרך ההצלחות המרהיבות וגם הטעויות הקשות, ועד לתמונת המצב הנוכחית. לכתבות נוספות:
• אחרי המחדל, ומתוך האסון, קם צה"ל על רגליו | חלק א' של רון בן ישי
• היתרון הישראלי, והתרחיש שצריך למנוע בכל מחיר | חלק ב' של רון בן ישי
• הלגיטימציה הבינלאומית למלחמה בעזה בשפל, ויש סיכון חדש
• עושים סדר: כל החשיפות על עצימת העיניים שקדמה לטבח
8 צפייה בגלריה
( צילום: בר נוריאל / AFP / אלכס קולומויסקי / מארק ישראל סלם פול / טל שחר / לע''מ / קובי קואנקס / )
משרד ראש הממשלה לא תפקד
אחד מסמלי חוסר התפקוד של הימים הראשונים למלחמה הוא משרד ראש הממשלה, שהעומד בראשו - יוסי שלי - צפוי להתמנות בקרוב לשגריר. שלי, המוציא לפועל של תוכניותיו של ראש הממשלה שלא תמיד עולות בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, ניפק בימים הראשונים למלחמה התבטאויות שעוררו עליו ביקורת קשה בין היתר, אמר כי למסיבת הנובה ברעים הייתה "תרומה בלתי מבוטלת לכועס", ולאזרח כועס שקרא לו לקחת אחריות כמה ימים אחרי הטבח ענה: "תאכל את הלב, נתניהו מנהיג תותח".
כבר ב-11 באוקטובר טענו עובדים ומנכ"לים של משרדי ממשלה כי הוא לא ממלא את תפקידו, לא מכנס ישיבות, לא נותן משימות או מנחה עובדים - ובאופן כללי נראה מבולבל ואובד עצות. בנוסף, נטען כי עובדי המשרד עבדו מהבית, וכשהגיעו למשרד ביוזמתם לא הכניסו אותם לישיבות ולא עירבו אותם בנעשה. גם היוזמות שהציעו לא קיבלו אור ירוק. הם טענו אז כי שלי כינס את פורום מנכ"לי המשרדים רק פעם אחת - ארבעה ימים אחרי הטבח הנורא - וגם אז לא חילק משימות או הוריד הנחיות.
בהמשך, מנכ"לים רבים התייאשו לחלוטין משלי, ורק שמונה מהם הגיעו לישיבת זום שכינס. חלקם הקימו חמ"לים ומנהלות נפרדות ממנו, ופקידים בכירים סיפרו כי "הזירה האזרחית מופקרת ואיש הישר בעיניו יעשה". חלקם טענו שמנכ"ל משרד ראש הממשלה עצבני במיוחד, מרבה לצעוק ולהתנהג באלימות מילולית, ויצר אווירה רעילה שבגללה אנשים לא מוכנים להגיע לדיונים שלו.
בחודש דצמבר, אחרי חודשיים של טענות קשות נגד הממשלה, הקים שלי את אולפן "שאלות הציבור", כדי להעביר "מידע חיוני שישקף את העשייה לטובת העורף הישראלי". הקמת המשרד הייתה תמוהה במיוחד לאור הביקורת הרבה שהייתה אז על בזבוז כספי שלא לצורכי המלחמה, והקריאה לקואליציה לצמצם בהוצאות שאינן חיוניות.
על אף שניכר שבימים אלה משרד ראש הממשלה מתפקד וכבר יצא מהשוק, קשה לומר שהדבר בא לידי ביטוי רק בעשייה לטובת המלחמה. בפועל, שמו של שלי ומשרדו עלה לכותרות עוד פעמים רבות בשנה האחרונה, בין היתר סביב סאגת מינויו לשגריר, החשש לשינוי פרוטוקולים, איטום הווילה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה, הדם הרע עם פרויקטור הצפון (שעליו עוד נרחיב בהמשך), וקרבות פוליטיים ואישיים.
החטופים מחכים, לא ברור למה
שני יעדים מרכזיים הציבה הממשלה למלחמה: מיטוט חמאס, והשבת החטופים. תחילה, ההלימה בין שתי המטרות הייתה מובנה מאליה ונראתה מבטיחה: ישראל הפעילה לחץ צבאי כבד על חמאס, שלצד הלחץ הבינלאומי הגדול הסכים להפוגה קצרה במלחמה שבה ישוחררו מדי יום 10 נשים, ילדים ופעוטות ישראלים, וגם חטופים זרים. נתניהו וגלנט, אז עוד לצד גנץ ואיזנקוט, הצליחו לשכנע את רוב השרים לתמוך במתווה - מלבד בן גביר שהתנגד - במה שנחשב עד כה לאחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הממשלה. בעסקה, שהתקיימה בין 23 בנובמבר ל-1 בדצמבר, שוחררו 104 בני אדם מהשבי - 80 מהם ישראלים - אלא שאז חמאס סירב לתת רשימה התואמת את ההגדרות המקוריות, והמתווה פוצץ.
כך, הלחימה התחדשה במלוא הכוח, ומתוך תחושה שהלחץ הצבאי יביא את חמאס להסכים לעסקה נוספת. ואולם, מה שקרה בפועל הוא שהממשלה התקשתה בשימור הלגיטימציה הבינלאומית, וההמתנה בין פעולה לפעולה ברצועת עזה הלכה והתארכה - עד כדי כך שהכוחות נכנסו לרפיח בצורה מוגבלת רק בחודש מאי. בנוסף, הלחץ הצבאי הביא לא אחת להרג בשוגג של חטופים, או לרציחתם על-ידי חמאס.
ממשלת נתניהו, שמורכבת גם משרים שדורשים להקים התנחלויות בעזה ולגרש ממנה את הפלסטינים, לא מקיימת דיון ב"יום שאחרי" - לאור המשבר הפוליטי הצפוי כשההחלטות יתקבלו. ובהיעדר דיון כזה, אין לישראל אסטרטגיה ברורה כיצד יוגשם היעד של מיטוט חמאס, ולכן גם לא יכולה להיחתם עסקה שתביא לסיום המלחמה. גם השלב הראשון בעסקה כזו לא יכול לצאת אל הפועל, לאור המחלוקת סביב ציר פילדלפי. כך, נותרו 101 חטופים בסכנת חיים בשבי, בלי אופק ליציאה אל החופש. כל זה מתרחש בזמן שצה"ל לא פועל להשיג יעד נוסף ברצועה. למעשה, מאז שהסתיימה לאחרונה הפעולה ברפיח, נמצאים הכוחות בשני מוקדים בלבד ברצועה: מסדרון נצרים, וציר פילדלפי.
בינתיים, חמאס משקם מעט משלטונו ברצועה, ומטיל אימה על התושבים. הממשלה החליטה לדרוש מצה"ל להציג חלופות לחלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה, כדי לצמצם עוד יותר את השפעתו של ארגון הטרור, אך גם היעד הזה - שכרוך בעלויות גבוהות וסיכונים כבדים לחיי הלוחמים - לא ברור כיצד יקדם את הפתרון.
את המשא ומתן מנהלים מטעם הממשלה ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר והאלוף במיל' ניצן אלון. לצידם מינתה הממשלה גם את גל הירש למתאם השבויים והנעדרים, שמרבה לדברר את עמדותיו של נתניהו אך לא נוכח בפועל במגעים. מטה משפחות החטופים מאשים את נתניהו בטרפוד העסקה, כשמנגד ראש הממשלה טוען שהסוגיה עליה הוא עומד - ציר פילדלפי - היא מהותית. ובזמן שבמערכת הביטחון רבים חולקים עליו, רוב משפחות החטופים כיום כבר לא מאמינות שישראל עשתה הכול כדי שיקיריהן יישבו איתן יחד בשולחן החג.
מערכת הבריאות: השאלות מ-7/10, והשיקום
בדומה ליתר המערכות, הצבא ומשרדי הממשלה, אירועי 7 באוקטובר תפסו גם את מערכת הבריאות לא מוכנה. רק בצהריים התברר היקף האסון, לצד הבנה נוספת: אף בית חולים בישראל, גדול ככל שיהיה, לא היה ערוך לתרחיש ייחוס שבו יצטרך לקלוט מאות ואפילו אלפי פצועים במקביל ולטפל בהם. ב-12 באוקטובר יו"ר ש"ס אריה דרעי אף מינה את חבר הכנסת אוריאל בוסו לשר הבריאות במקום משה ארבל, והסביר זאת בעומס הר שהיה על האחרון - שהחזיק גם במשרד הפנים.
לאחרונה פרסם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב חלק ממסקנות ועדת הבדיקה שמינה, ומהן עולה כי מערכת הבריאות התנהלה ב-7 באוקטובר ללא שליטה מרכזית ובלי שהיה לה תמונת מצב על המתרחש. בנוסף, התברר כי בית החולים סורוקה בבאר שבע, שקלט את רוב הפצועים יחד עם בית החולים הברזילי באשקלון, יכול היה להעביר פצועים לבתי החולים במרכז בשלב מוקדם בהרבה של היום. בפועל, בתי החולים הללו עמדו ריקים עד שעות הצהריים המאוחרות, עובדה שמצביעה לא רק על קיבולת מוגבלת - אלא גם על חוסר בתיאום בין בתי החולים. בבית החולים סורוקה, נציין, דוחים את הטענות ומתעקשים שהעבירו יותר מ-130 פצועים תוך זמן קצר.
ואולם, הניסוח של בר סימן טוב היה עדין לעומת מה שארע באותו יום. מערכת הבריאות אמנם הפגינה מאז יכולות מרשימות ומצוינות של טיפול ושיקום הפצועים, אך בימים הראשונים שרר כאוס מוחלט, כולל היעדר תקשורת עם צה"ל, ארגוני ההצלה וגם בין בתי החולים.
בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית, השאלות שנותרו מאותו היום - כולל סוגיית הפינוי השניוני מסורוקה - יישארו פתוחות. ואולם, מי שעשוי להשיב עליה הוא מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, כחלק מהבדיקה שהוא עורך בימים אלה.
בכל מקרה, על פניו נראה כי מאז הטבח משרד הבריאות ערך תיקונים ושיפורים משמעותיים במוכנות לאסונות, שאת חלקם ניתן לראות כבר בימים אלה על רקע ההסלמה בצפון. בתי החולים בכלל, ובצפון בפרט, ממוגנים כיום משמעותית יותר מבעבר. חלקם, כמו למשל בית החולים רמב"ם בחיפה, אף ירדו אל מתחת לקרקע בתוך זמן קצר כדי לעבוד בחללים מוגנים - והם ערוכים להישאר במצב זה עוד זמן רב.
מנגד, יש לציין כי אתגרי הלחימה בצפון שונים משמעותית מאלו שברצועת עזה. פינוי החיילים מהרצועה, שהובל על ידי חיל הרפואה של צה"ל, נחשב למהיר במיוחד בשל עבודת גורמי המקצוע - אך גם בשל תנאי השטח והקרבה היחסית לבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. פינוי חיילים ואזרחים פצועים מצפון הארץ בהיקפים משמעותיים ובמציאות של מטחי טילים כבדים מכיוון לבנון, ובהיעדר כלי רכב ממוגנים לפינוי, הוא אירוע שמערכת הבריאות בישראל טרם הכירה.
התמונה שראו חברות דירוג האשראי
במלאת שנה למלחמה, מצבם הכלכלי של מדינת ישראל ואזרחיה הורע עד מאוד. האינפלציה שיורדת ברוב מדינות העולם עולה בישראל, ולכן הריבית - שהחלה לרדת גם היא ברוב מדינות ה-OECD - צפויה שלא לרדת כאן בתקופה הקרובה. הגירעון בתקציב המדינה כבר זינק ל -8.4% מהתוצר, הגבוה ביותר מאז משבר הקורונה. שיא שלילי נוסף שלא זכור מאז הקורונה הוא הירידה הדרמטית בהתחלות הבנייה ברבעון השני של השנה (כ-12,900 דירות בלבד), זכר להחלטה שלא להכניס לישראל כ-80 אלף פועלים פלסטינים שמועסקים בישראל בשגרה, ולא למצוא להם מחליפים.
ההשקעות במשק מצטמצמות והולכות, ומהבורסה ברחו כבר עשרות מיליארדי שקלים. הצמיחה לנפש הופכת והולכת לשלילית יותר ויותר, וסכנת מיתון מרחפת על המשק הישראלי. אפילו סכנת מצב כלכלי חמור במיוחד של סטגפלציה - מיתון לצד אינפלציה - עומדת בפתח.
ואולם, עם פרוץ המלחמה לא זיהו במשרד האוצר את חומרת השפעתה על המשק. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמנם כינס כעבור תריסר ימים מסיבת עיתונאים מבוהלת, אך הכריז על צעדים מעטים בלבד בחצי תוכנית כלכלית נטולת כל קשר למציאות. תחזיותיו לפגיעה מעטה במשק התבדו במהרה, וסכומי הסיוע שהציע לעסקים היו מגוחכים. כעבור ימים ספורים בלבד החלו להפנים באוצר את הטעות ובמשרד הכלכלי נאלצו להכריז כבר על תוכנית רחבה הרבה יותר, שכללה סיוע נדיב יותר למגזרי המשק השונים ולקרוב ל-100 אלף מפונים שנאלצו להימלט מבתיהם.
למרות זאת, דווקא כאן חייבים לומר מילה טובה לממשלה: הסיוע הוגדל, ומאז משולמים סכומי כסף ראויים למפונים ולחלק גדול מהעסקים המושבתים. היו לממשלה החלטות טובות נוספות, כמו מינוי שר התיירות חיים כץ לטפל במפונים, וההחלטה לא להשתמש בתוכנית משנת 2009 לשיכונם במתנ"סים ובתי ספר. אבל, בשאר התחומים הכלכליים הממשלה כשלה.
ארך זמן לא מועט עד שהוחל בפיצוי מאות אלפי חיילי המילואים על אובדן הכנסותיהם; הסיוע למשפחות החטופים התעכב; לא נעשתה שום יוזמה לעצור את עליות המחירים ופריצת האינפלציה; ויותר מהכול, בממשלה לא הפנימו במשך חודשים שמדובר בשעת חירום קשה במשק ובתקציב המדינה, לא קיצצו כספים קואליציוניים, כמעט ולא סגרו משרדי ממשלה, ובאופן כללי נראה שלשר האוצר חשובה יותר משרתו החלקית במשרד הביטחון. את התמונה הזאת ראו גם בחברות דירוג האשראי, שהורידו את הדירוג הישראלי וצופות הורדות נוספות.
רק החודש, ותחת מצוקת זמן, החלו באוצר להכין את תקציב המדינה לשנת 2025 - שעוכב בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו. כבר עתה ברור שיהיו בו גזרות וקיצוצים, אך לא כולם יתקבלו - שכן נתניהו יודע שייתכן שהמדינה תלך לבחירות בשנה הקרובה. כדי לפצות על כך, מדינת ישראל תיאלץ ליטול הלוואות ענק בריביות גבוהות במיוחד, שאותן ישלמו האזרחים, ילדיהם ונכדיהם עוד שנים רבות. ואם זה לא מספיק, התרחיש הזה לא כולל בתוכו את המלחמה בחזית הצפונית.
כשאין מדיניות, משקיעים בגימיק
ב-7 באוקטובר שהתה שרת התחבורה מירי רגב בחופשה בחו"ל. כששמעה על פרוץ המלחמה, ובין היתר על שהותה של ביתה מיכל בטבח מסיבת הנובה, קיצרה את חופשתה וחזרה לארץ. בינתיים, השעות הראשונות של הלחימה אופיינו בכאוס רב גם בתחום התחבורה הציבורית. רגב ומשרד התחבורה הואשמו בכך שלא הפעילו בזמן אמת מערכי הסעות למילואימניקים שהיו צריכים להגיע לשדה הקרב בדרום, לא פעלו להעברת מידע יעיל לציבור על היסעים שכן פעלו ולא השתמשו ב"מניית הזהב" של המדינה באל על כדי להכריח את החברה להחזיר ישראלים מחו"ל.
אחרי השוק שנמשך זמן רב מדי, המצב השתפר מעט, ואף הופעלו מערכי היסעים מיוחדים למילואימניקים בחינם. בנוסף, רכבת ישראל פעלה במתכונת חירום והיו הסעות בחינם לאנשי כוחות הביטחון גם במהלך השבת - אך משרד התחבורה הקפיד שלא להבליט זאת. למעשה, חודש בלבד לאחר פרוץ המלחמה, בעוד כוחות רבים נמצאים בצפון ובדרום, החליטה רגב לעצור את פעילות התחבורה הציבורית בשבת, מטעמים פוליטיים.
כתחליף למדיניות, בימים הראשונים למלחמה הקימה השרה תחנות ריענון לחיילים בכבישים, הצטלמה איתן - וסגרה אותן באותה מהירות שבה קמו.
המלחמה פגעה קשות בפרויקטי התחבורה והתשתיות הקיימים ואף יותר מכך באלו שעוד צפויים להיבנות בשנים הקרובות, בין היתר בשל המחסור החמור בכ-80 אלף עובדים פלסטינים. חוסר הוודאות הגדול במשק הישראלי, לצד המחסור הממשי בעשרות אלפי ידיים עובדות, כבר הוביל לדחיות משמעותיות מאוד בפרויקטים כמו הרכבת הקלה בגוש דן, פרויקט המטרו הענק ופרויקטים נוספים, בהם הרחבות של כבישים, נתיבי תחבורה ציבורית, מבנים, מסילות ופרויקטי תשתית נוספים שמתעכבים או שנעצרו לחלוטין.
משרדי הממשלה השונים בחנו בחודשים האחרונים את האפשרות להכפיל את מכסות העובדים הזרים שמגיעים ממדינות כמו סין, הודו ומדינות נוספות, אולם גם לאחר הגדלה מסוימת של המכסות עדיין יש מחסור אדיר בעובדים, בעיקר בתחומי התשתיות והנדל"ן.
במקביל, גם תשתיות התחבורה הקיימות נפגעו בצורה משמעותית מהמלחמה, בעיקר באזורי הדרום, בעוטף עזה ובגבול הצפוני, אשר מאוימים באופן שוטף בצורה שמקשה מאוד על הפעלת תחבורה ציבורית יעילה. כך למשל, בעוד מנכ"ל אגד – החברה המפעילה את התחבורה הציבורית בקריית שמונה – טען לאחרונה בריאיון ל-ynet ול״ידיעות אחרונות״ כי הפעילות בעיר התאוששה בחודשים האחרונים ועלתה לרמה של 75% לעומת טרום המלחמה, קו הרכבת המחבר בין הנגב המערבי לגוש דן עדיין סגור. הוא צפוי להישאר כך למשך השנה הקרובה לפחות, בשל קרבת המסילה לרצועת עזה והיעדר המיגון.
גורמים מסוימים בממשלה ניסו לדחוף למיגון תוואי הרכבת – אשר צפוי לקחת מספר שנים ולעלות למדינה יותר מ-800 מיליון שקל, אולם אחרים טענו כי עצם ההצעה עלולה להיתפס כ"כניעה לחמאס". עד כה לא נעשו צעדים משמעותיים לקידום הפרויקט. אפשרות נוספת שעלתה בעבר היא סלילה של מסילה נוספת או הסטה של המסילה הקיימת, כך שתעבור בציר רחוק יותר מהרצועה. אולם, העלות המשוערת של פרויקט כזה גבוהה הרבה יותר – יותר משני מיליארד שקל – ושינוי כזה צפוי לקחת כשמונה-תשע שנים, כך שבשלב זה ההצעה הזו כלל לא נמצאת על שולחן הדיונים.
בנוסף, גם אם חלק מהתחבורה הציבורית בדרום ובצפון חזר לפעילות כמעט רגילה בחודשים ובשבועות האחרונים, פינוי עשרות אלפי האזרחים משאיר אוטובוסים רבים ריקים ומקטין משמעותית את הפעילות, כל עוד הלחימה נמשכת. גם באזורים שאינם מאוימים באופן יומי, כמו גוש דן, המלחמה הציגה ירידה מסוימת בפעילות התחבורה הציבורית. כך למשל, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל צנח מספר הנוסעים היומי ברכבת הקלה במרכז ל-17 אלף בלבד, ומאז עלה בהדרגתיות עד שבחודשים האחרונים הוא נע בין 90 אלף לכ-100 אלף – עדיין כמחצית מייעודו בלבד.
אל מול כל אלה, בשבועות האחרונים הבחינו ברשת X בתופעה מעניינת: שרת התחבורה כלל לא מצייצת על ענייני תחבורה. למעשה, למרות העומס רגב בחרה לעצמה עבודה נוספת - והיא הכנת טקס הזיכרון ל-7 באוקטובר מטעם הממשלה, שיתקיים ללא קהל.
בחינוך: לימודים תחת מטחים
בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה היו כ-20 אלף תלמידים מפונים, מהם 16,700 תושבי הצפון. ואולם, התלמידים שפונו אל יישובים צפוניים מעט מרוחקים יותר מהגבול - ויתר התלמידים שמתגוררים בהם - נוסעים מדי יום בכבישים חשופים למוסדות החינוך. הדבר נובע לא רק מקשיים הנובעים באופן ישיר ממצב המלחמה, אלא גם בשל כשל בהיערכות ובניהול מערכת החינוך בצפון.
ביישובי עוטף עזה ממוקדת מערכת החינוך היום בעיקר בחיזוק החוסן הנפשי ובצמצום הפערים, וכאן המערכת יציבה יותר. ואולם, בשבועיים הראשונים לאחר 7 באוקטובר, במהלכם פונו עשרות אלפי תלמידים משדרות ומהקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, הייתה מערכת החינוך בחוסר תפקוד - ומתנדבים מהחברה האזרחית מילאו את מקום הממסד. רק בהמשך התעשתה המערכת, ובתיאום הדוק עם ראשי הרשויות ומנהלי בתי הספר ניתנו מענים רגשיים, חברתיים ולימודיים במסגרת הנסיבות בבתי המלון והוקמו בתי ספר עורפיים.
המשפחות מהדרום ומהצפון שפונו לבתי מלון או שכרו דירות קיבלו אפשרות לרשום את ילדיהם במוסדות חינוך על פי בחירתם, וקיבלו סבסוד או פטור מתשלומים שונים. התלמידים שניגשו לבגרות, בהתאם לריחוק ורמת הסיכון, קיבלו התאמות והקלות. חלק מבתי הספר המירו את המבחנים החיצוניים למבחנים פנימיים ועבודות.
ואולם, בצפון המצב מורכב, שכן למרות הזמן הרב שחלף ממלחמת לבנון השנייה - בתי ספר רבים אינם ממוגנים, ובעת אזעקה התלמידים והמורים בהם נדרשים להשתטח על הארץ. נכון, הוקמו גם בתי ספר עורפיים ובתי ספר למפונים, אך למידה תחת שגרת אזעקות וחרדות אינה למידה אפקטיבית. מאות משפחות אינן שולחות את ילדיהן לבתי ספר שההגעה אליהם כרוכה בהסעות, והם נשארים ללמוד בבית ללא מסגרת מסודרת. חלקם מגיעים רק לסירוגין. במקרה של מלחמה עצימה, הורים רבים נוספים צפויים להשאיר את ילדיהם בבית.
בשנת הלימודים שעברה למדו רבים מהתלמידים רק שלוש-ארבע שעות ביום. כעת המצב השתפר, אך עדיין פחות ממה שהמערכת מחייבת, בין היתר בשל מחסור במורים.
במשרד החינוך אומרים מנגד כי נעשה מאמץ תמידי לצמצם את פערי המיגון בבתי הספר. לגבי למידה בזום, נמסר כי המדיניות הכללית היא של העדפת למידה פרונטלית היכן שניתן, כדי לא לנתק את התלמידים מהכיתה, אך במצבי קיצון המערכת "יודעת להתגמש". בנוסף, הדגישו כי קיימות עשרות תוכניות מגירה לתרחישי מלחמה שונים, גם בצפון.
בצפון: המלחמה פרצה, הפרויקטור בקושי התחיל לעבוד
יישובי הצפון הצטרפו למערכה ב-8 באוקטובר, ותוך כמה ימים פונו כ-70 אלף תושבים. ספק אם הם האמינו אז שאת ראש השנה הם יחגגו מחוץ לבתיהם. למעשה, על אף שהתוכניות האופרטיביות לכיבוש הגליל היה ידועות, אחרי שהצפון הופקר במשך 11 חודשים וחבל ארץ שלם כמעט התרוקן מתושביו, הדרג המדיני הסיר את הכפפות - ונתן לצה"ל אור ירוק לחסל את האיום שנשקף מחיזבאללה. בזה אחר זה יצאו אל הפועל מבצעים שומטי לסת, שנראים כהתחלה בדרך אל הפתרון המיוחל. אבל עד אז, מישהו צריך לדאוג גם לתושבים - ובכך לא הצטיינה הממשלה עד כה, בלשון המעטה.
ראשי הרשויות בגליל מרבים להחמיא לשר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף, שהצליח בתקציב קטן יחסית לתת מענה בהול ומשמעותי לצרכיהם בימים הראשונים שלאחר הטבח בדרום ותחילת המתקפות מצד חיזבאללה בצפון. האהדה הגדולה שלה זכה וסרלאוף לא התקבלה בברכה בלשון המעטה על לשכת ראש הממשלה ושרי הציונות הדתית, הליכוד, ש"ס ומי לא. אלו ביקשו לעשות הכול כדי להקטין את יכולת השפעתו של המשרד על עתיד הגליל (וגם הנגב), ובמקום לתקצב אותו בחרו להקים מערכים חדשים לגמרי לשני האזורים (על מינהלת תקומה נפרט בהמשך).
כמובן שהדבר לקח זמן. תחילה, מונה לתפקיד "הפרויקטור האזרחי" טל בסכס, פארסה שבעיקר בזבזה זמן וכסף. בסכס התפטר אחרי שלושה חודשים בטענה שלא ניתנו לו בכלל כלים. כמה חודשים לאחר מכן מונה פרויקטור ספציפי לצפון, אבי כהן סקאלי, אלא שהוא הודח תוך יממה לאחר שהתברר כי הוא לא "נאמן" מספיק לליכוד ולראש הממשלה.
כך, בממשלה החליטו ללכת על אליעזר צ'ייני מרום לתפקיד הפרויקטור, אלא שרצף התנגשויות פוליטיות ומקצועיות תוך כמה ימים גרמו לנתניהו וליוסי שלי לרצות להזיזו. צ'ייני עצמו ספג ביקורת גם מראשי הרשויות בצפון, שלא הרגישו שינוי מהותי ביחס אליהם מאז מונה לתפקיד. למעשה, עד אמצע ספטמבר עוד היה מרום עם רגל אחת מחוץ לתפקיד, עקב סכסוך עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי שהטיח בו ביקורת קשה. כלפי חוץ לפחות ההדורים יושרו, אבל בינתיים הספיק מרום להכעיס את ראשי הרשויות בקו העימות, כשבחר לבקר בכרמיאל, בעיר שאינה תחת אחריות אך שבה התגורר במשך שלושה עשורים.
גם אחרי המלחמה תהיה עבודה רבה בצפון. עשרות אלפי עקורים כבר הודיעו שהם לא מתכוונים לחזור לבתיהם, והשתקעו במאות נקודות ברחבי המדינה. אלו שיחזרו יפגשו במציאות מאתגרת של יישובים שנחרבו או ניזוקו קשות: אינספור מבנים נפגעו מתקיפות חיזבאללה, לצד כ-200 אלף דונם של שמורות טבע, גנים לאומיים ויערות שנשרפו. השיקום יהיה קשה וממושך, ויעלה ככל הנראה מיליארדים רבים. כשהיום המיוחל יגיע, שרי הממשלה ואנשיה לא יוכלו להרשות לעצמם להתנהל כמו שהתנהלו בכל 11 החודשים הראשונים למלחמה.
אין אחראי בעוטף
מינהלת תקומה, הגוף שאמון על שיקום יישובי עוטף עזה וערי הדרום אחרי מתקפת הפתע, מנוהלת כיום על-ידי ממלא מקום זמני. אם שואלים ראשי רשויות בדרום ובהנהגות היישובים, זה לא פחות מזלזול. עד לפני יותר מחודשיים ניהל את המינהלת תא"ל במיל משה אדרי, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. אמור להחליפו האלוף במיל' יפתח רון טל, אבל במסיבות שונות, תהליך העברת המקל לא הושלם.
בינתיים, בראש המינהלת עומד יוסי שלי, מנכ"ל משרד רה"מ ומקורבו של נתניהו. הקמת המינהלת הייתה החלטה טובה, לאור העובדה שהממשלה ומשרדיה לא הצליחו לפעול לטובת הנושא. אדרי, נציין, הפך את מינהלת תקומה לגוף היעיל ביותר לסיוע לתושבים, כך שהיא משמשת כמעין זרוע עוקפת ביורוקרטיה - והחשיבות שתמשיך לתפקד עצומה.
מאז 7 באוקטובר המצב בדרום יחסית התייצב עבור מי שחזר הביתה וביתו נותר על תילו. כעת מתחיל שלב השיקום, המשמעותי ביותר לעתיד האזור. אבל, כשכל זה נעשה תחת ממלא מקום, כך זה גם נראה: כדי להבין את הצרכים של היישובים יוסי שלי מגיע לשטח מעת לעת,לומד ושומע, מנסה לסייע, אבל זה בגדר הליכה לאחור.
הצרכים של היישובים והערים שחוו את האסון לא סובלים דיחוי. גם כשכבר ייכנס לתוקף המינוי הקבוע החדש, הוא יצטרך ללמוד הכול מהתחלה - ושוב ניכנס לתקופת המתנה וימי חסד עבורו. מינהלת תקומה לוקה בחוסר יציבות ארגונית, שבסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הוא האזרח, ובמקרה הזה- האזרח או האזרחית ששרדו בשבת הארורה, ועוד מנסים להתאושש מהטראומה.
אין משטרה? יש אזרחים
בעת שסייר בעוטף במסגרת התחקיר שעורך משרדו על תפקוד המשטרה ב-7 באוקטובר, מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שמע ממפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב אמיר כהן, תחזית קודרת. "האם ייתכן שוב אירוע כמו 7 באוקטובר?", אמר המפקד בקול רם, "התשובה היא כן - והמשטרה כפי שהיא היום אינה ערוכה לתת מענה מבצעי".
ניצב כהן הוסיף: "אם ישאל אותי מבקר המדינה - 'כשאתה הולך לישון, האם אתה חושב שאירוע כזה עלול לקרות שוב?' - התשובה היא שוב כן. האם אני ערוך עם מספיק כוחות ועם חימוש מתאים? התשובה היא לא".
התשובה למבקר, שניתנה לפני כמה חודשים, רלוונטית גם נכון להיום. המשטרה, שלחמה בגבורה ביום הטבח ואיבדה 61 שוטרים, חזרה לשגרת עבודתה בתחום הפלילים והלחימה בפשיעה - כששם המצב חמור בלי קשר. ולצד העבודה השוטפת, מספר השוטרים לא גדל מאז 7/10, וכך גם התקציבים או הציוד.
דבר אחד השתנה בטוח: מאז 7 באוקטובר אין צורך להסביר עד כמה חיוניים המשטרה, שב"ס והכבאות לעורף שהפך לחזית, אולם שלושת הגופים של המשרד לביטחון לאומי נותרו עדיין חסרי משאבים. במשרד טוענים שחסרים להם מיליארדים רבים כדי לעשות את קפיצת המדרגה שהיה נדמה שתגיע אחרי הטבח.
תפיסת הביטחון שהייתה נהוגה עד אותה שבת ארורה, וקרסה, הייתה שהצבא אחראי ביטחונית על יישובי העוטף ושדרות ועל כיתות הכוננות - שלפי הפקודה אמורות להחזיק מעמד 15 דקות עד להגעת הצבא. מאז, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר החליט שכל אזרח מיומן ייתן מענה ראשוני בשטח מול כל איום, והקל משמעותית בקריטריונים לקבלת רישיון נשק - כך שמתחילת המלחמה הונפקו 175 אלף כאלה. בנוסף, הוקמו 900 כיתות כוננות בכל רחבי הארץ, כשלפני המלחמה היו 70 כאלה בלבד. מספר המתנדבים היום עומד על כ-13 אלף איש שקיבלו כלי נשק וציוד נוסף, כדי שבסופו של דבר האזרחים יהיו אלה שייתנו מענה ראשוני מול כל אירוע ביטחוני. מבקריו של בן גביר מזהירים כי את ההשלכות של חלוקת נשק מאסיבית כזו נראה בעתיד, עם יותר אירועי אלימות קטלניים.
מבחינת שב"ס, מספר העצורים והאסירים הביטחוניים הוכפל מאז 7 באוקטובר, ועומד כיום על כ-10,000. עצורי הנוחבה שהשתתפו בטבח מייצרים "כאב ראש" לשירות בתי הסוהר, שאמור - לצד כליאת - לשנע מדי שבוע מאות מהם לבתי משפט, כשהסוף בדמות כתבי אישום נגדם עדיין לא נראה באופק.
מספר האסירים והעצורים הפליליים לפני המלחמה היה כ-10,000, וכיום עומד על 13,000 אסירים. בשב"ס אומרים כי למרות מצוקת הכליאה, הם לא עצרו ליום אחד קליטת עצורים, והוסיפו מתחילת המלחמה כאלף מקומות כליאה לצד 3,000 נוספים שמתוכננים. מנגד, הביקורת של שב"כ על שב"ס ועל השר בן גביר היא קשה, כשהטענה היא שלא נעשה מספיק כדי לפתור את מצוקת מקומות הכליאה, ולפיכך מתבטלים מעצרים ומשתחררים עצירים.
בגזרה אחרת של המשרד, מערך הכבאות וההצלה, לוחמי האש הם הראשונים בכל זירת נפילה בצפון - החל בחילוץ לכודים ועד כיבוי שריפות במבנים או ביערות. ואולם, הכבאות עדיין פועלת תחת מחסור חמור במשאבים ובכוח אדם, במיוחד באזורי הלחימה. בן גביר, מצידו, לא מרבה להתעסק בהם או לדבר עליהם.
בגזרה המשפטית
כבר בשבוע הראשון למלחמה החל משרד המשפטים לאסוף ראיות כדי להעמיד לדין את מחבלי הנוחבה. מדובר היה במבצע מסובך מאוד, שכן בשטח לחימה פעיל וכה גדול קשה לשייך ראיות למחבלים ספציפיים. מאות התיקים שנפתחו מוכנים להגשה בפרקליטות מחוז דרום, אך מוקפאים בשלב זה, לאור החלטת הקבינט להעניק קדימות למו"מ להשבת חטופים וחשש שהעמדת המחבלים לדין תחבל במאמץ. כמו כן, טרם הוחלט על המסגרת שבה יתקיים המשפט.
ואולם, כפי שנחשף בתחקיר "ידיעות אחרונות", באיסוף הראיות חלה סדרה של כשלים ותקלות בימים הראשונה למלחמה, שהובילו לאובדן הוכחות משמעותיות. במרבית המקרים שקיות הגופות נפתחו רק חלקית, לצורך צילום הפנים בלבד. לכן אין תיעוד פורנזי של רבות מהרציחות, ובוודאי לא של פשעי מין. זירות הטבח זוהמו, ועל מה שנשאר בשטח במסיבת הנובה עלו הדחפורים - וזו רשימה חלקית. המשמעות היא שתיתכן פגיעה בתיקים משפטיים נגד המחבלים, לצד אובדן ההוכחות החותכות שנחוצות לקרב ההסברה.
במקביל, מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד מייעצת לממשלה ולמערכת הביטחון בנוגע להפעלת הכוח ולסוגיות משפטיות בהקשרים שונים של המלחמה, כהכנה ל"מלחמה המשפטית" שצפויה בזירה הבינלאומית. לפי שעה, המאמצים בזירה הזו עדיין נמשכים, ובתי הדין בהאג לא הוציאו צווי מעצר לבכירים ישראלים ולא הורו על הפסקת המלחמה. ואולם, דווקא על העבודה בנושא הזה תקפו רבים משרי הממשלה את אנשי המשרד, כשזכורה במיוחד פרשת שדה תימן וההסתערות על הקריה המשפטית בבית ליד.
בנוסף, בימים הראשונים למלחמה הוקם בפרקליטות צוות שיעסוק בהגשה מהירה של כתבי אישום בגין הסתה, כשהמטרה הייתה להוריד את הלהבות בשיח - ולמנוע מראות דומים לאלימות שהייתה ב"שומר החומות". יותר מ-150 כתבי אישום הוגשו בחודשים הראשונים למלחמה, ובהמשך נטען אפילו כי היד הייתה קלה על ההדק.
משרד המשפטים גם הפעיל מוקדי חירום לסיוע משפטי למשפחות שיקיריהן נרצחו, נפלו או נחטפו, ומוקד לצוות וירושות. מוקדי ההכוונה המשפטית ערכו ביקורים במלונות וברשויות מקומיות באזורי המפונים, ונתנו מענה בנושאים השונים.
בימים אלה, נמסר, המשרד מקים יחידה להכוונה משפטית ראשונית ומיצוי זכויות משפטיות בשיתוף פעולה עם מנהלת תקומה והמטה לשיקום הצפון במשרד ראש הממשלה, שבאמצעותה יעניק לתושבי חבל התקומה ויישובי הצפון - לרבות אלו שפונו מבתיהם - הכוונה משפטית ראשונית וסיוע במיצוי זכויות משפטיות במודל "קו ראשון" הכוללים עזרה במיצוי זכויות, פישוט הליכים ביורוקרטיים והסרת חסמים באופנים שונים.
משרד המשפטי גם פעל בהמשך לטובת קידום מתווה חנינות בשיתוף הנשיא יצחק הרצוג, שנועד למחוק רישום פלילי לחיילי מילואים שהשתתפו במלחמה, ולתת מענה ייחודי לנכי צה"ל והלומי קרב לצד הקלה בעונשי מאסר וקנסות. הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי פעלו לדחיית תשלומי חיובים והקלה על חייבים שנפגעו במלחמה.
