בוקר במעון עתידות בעכו, ובשורה מרה נפלה על הדיירים: דייר ומטפלת נמצאו מאומתים לקורונה. המעון נכנס לבידוד. הצוות כבר מתורגל, הנהלים ברורים, אבל את המציאות ההזויה של הקורונה קשה מאוד להנגיש לדיירים המיוחדים שחיים שם, גם אחרי למעלה משנתיים בצל המגפה. אנחנו מתמגנים וניגשים לפגוש את הדייר המאומת, בחור נבון עם תסמונת דאון שמתקשה להבין למה הוציאו אותו מהסביבה והשגרה המוכרת לו.
"הכי קשה זה שלפעמים את מרגישה שאת לא יכולה לעזור להם", אומרת סנדרה חמיאס (57), מטפלת במעון. כבר 24 שנים שהיא עובדת כאן, אבל אהבתה העזה למקצוע, כמו גם לדיירים, נשארה כפי שהייתה ביומה הראשון בעבודה.
76 דיירים מתגוררים במעון עתידות, המיועד לאנשים עם מוגבלות בטווח גילים של 23 עד 80, ברמות תפקוד קל-בינוני עד קשה ועמוק. מלווים אותם 107 עובדים, מתוכם 74 בתקן בשירות המדינה ועוד 33 במיקור חוץ. "אנחנו בתפוסה מלאה", מסבירה לי מנהלת המעון שושי אספלר. "אנחנו מרגישים את המחסור בעובדים קודם כל בתחום הטיפול. קשה מאוד לגייס מטפלים באופן כללי ובמיוחד בפריפריה. לא חסרים לנו כרגע מטפלים, אבל אנחנו בדד-ליין, אין לנו רזרבות. אם מטפלת חולה, קשה מאוד למצוא מחליפה. אנחנו כמו שמיכה שלא מספיקה, מזיזה לפה אז נפער לך משם, מזיזה לשם אז נפער לך מפה".
תוך כדי שאנחנו מדברות היא מקבלת שיחת טלפון על דייר שהתמוטט. "הוא לאחרונה פיתח הפרעות קצב לב", היא מספרת בזמן שניידת טיפול נמרץ נמצאת בדרך למעון. "תסחיף ריאתי. פעמיים הצילו אותו ואנחנו לא מצליחים לאזן אותו. המטפל ראה שהוא חיוור מאוד ואיבד תקשורת עם הסביבה, וקרא לרופא".
כשהעניינים נרגעים אנחנו חוזרות לדבר על הצוות. מעבר לנושאי השכר, אני שואלת, למה לדעתך כל כך קשה לגייס אנשים שיעבדו בתחום? "פעם הייתה יוקרה למקצוע הזה", היא אומרת. "להיות מטפל היה שווה. משהו לא טוב קרה בשנים האחרונות. קשה לגייס כוח אדם איכותי".
אין מקום לפשרות
המוסדות הסגורים לאנשים עם מוגבלות עלו לאחרונה לכותרות בהקשרים שליליים: התעללות שיטתית של מטפלים בחוסים שנחשפה במעון בראש-העין, ומותם של שלושה דיירים במעון בית דפנה בחולון, על פי החשד בגלל הרעלת מזון. שתי הפרשות הללו עוררו בין היתר ביקורת על אופן ניהולם של המוסדות ועל איכות הצוותים שמגיעים לעבוד בהם, והעלו את השאלה האם לא הגיע הזמן ללכת בעקבות מדינות רבות בעולם, לסגור את המוסדות הסגורים ולעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לחיים בקהילה.
הכנסת אישרה השבוע בקריאה ראשונה את חוק זכויות רווחה לאנשים עם מוגבלות שהגישו שר הרווחה והביטחון החברתי מאיר כהן ושר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, במטרה להסדיר את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ולהעביר אותם מהמוסדות הסגורים לדיור בקהילה. אבל עד שזה יקרה, וכל עוד עשרות אלפי דיירים עדיין מתגוררים במוסדות האלה, אין מקום לפשרות בנוגע למי שעובד בהם.
6 צפייה בגלריה
המוסדות עלו לאחרונה לכותרות בהקשרים שליליים. הכניסה למעון בית דפנה בחולון, בו מתו שלושה דיירים
(צילום: דנה קופל)
"יש מקום לכולם", מסבירה אספלר. "המדינה לא יכולה להפריט את עצמה לדעת, בטח לא בתחום של הטיפול בחלשים ביותר. צריך להיות גם וגם. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לקבל סגל מצוין, ובשביל זה צריך תנאים טובים ובראשם השכר. כדי שיבואו אנשים איכותיים הם צריכים להיות מתוגמלים, זאת צריכה להיות משרה יוקרתית".
עתידות הוא מוסד ממשלתי, ומשכורות המטפלים בו נחשבות גבוהות יותר. אבל גם כאן נאלצת סנדרה (57), עם ותק של 24 שנים, לעבוד 40 שעות נוספות בחודש, שבתות, לילות וחגים כדי להתפרנס בצורה מכובדת. "זה קשה שאת יושבת עם המשפחה וצריכה לקום וללכת כדי להגיע למשמרת", היא אומרת. "או שבשישי בערב בעלי אוכל לבד כי אני צריכה ללכת לעבוד. וזה לא נהיה יותר קל עם השנים. השעות של העבודה מטורפות. לפעמים אני מגיעה הביתה ולא יכולה לדבר. אני מדברת 15 שעות במשמרת ולא נשאר לי קול".
המשמרות במעון צריכות להיות מאויישות עשרים וארבע שעות ביממה. "יש גם כפולות לפי צורכי המערכת", היא אומרת. "אנחנו לא ישנים במשמרת לילה. אנחנו ערניים, תמיד בהשגחה, אנחנו עושים סיורים, יש לנו דיירים שצריכים לעשות להם שינוי תנוחות, יש דיירים שצריכים להחליף להם טיטול, יש דיירים שצריכים ליווי לשירותים".
בשעות הצהריים אחת הנשים פורצת בבכי, היא הייתה אמורה לפגוש את אימה, ומכיוון שהמעון בבידוד היא לא יכולה לצאת. דיירת אחרת, שעברה למעון לפני מספר ימים, מתקשה גם היא לעצור את דמעות הגעגועים הביתה. "אל תבכי, בבקשה" סנדרה מנסה להרגיע אותה, ומסבירה לי ש"הם מאוד רגישים, המצב הזה מערער אותם". אני צופה בה מהצד מעודדת את הדיירות לעצמאות, להגיע למרכז לתעסוקה, לפתח תחביבים, לעשות מה שהן אוהבות. "צריך לקדם חיים בקהילה" היא אומרת, "אני חושבת שזה יעשה טוב גם לחברה שלנו וגם לאנשים עם צרכים מיוחדים. הסביבה הכי טבעית זה בית, זה ברור לנו, וזה מה שאנחנו מנסים ליצור כאן".
ברגעים האלה אני מגלה כמה כוחות צריך בשביל העבודה הזאת. מעבר למקלחות, החלפת הטיטולים, ההאכלות והסיוע הפיזי שהתפקיד דורש, הוא מצריך אמפתיה והכלה שאין להרבה אנשים. "יש אנשים שאין להם אורך רוח. אני בורכתי, אבל זה לא מובן מאליו", אומרת סנדרה. "האנשים האלה הם נטו אהבה, את רואה את זה בעיניים שלהם. יש פה הרבה מריבות, הרבה שיחות. כל אחת יש לה כאב שלה ודברים שמעניינים אותה ורצונות שלה. אני רוצה להיות שם בשביל כולן. צריך המון סבלנות, המון הכלה. אם אין לך את זה אל תבוא לעבוד כאן, מקומך לא איתנו. זה לא הוגן עבורן".
עוזבים בכאב
בשנת 2021 היו מוכרים למינהל מוגבלויות 157,031 אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם. תקציב אגף הדיור בשנה זו עמד על כ-2 מיליארד שקלים, כאשר עלות דייר לחודש בממוצע היא בין 7,000 ל-19,000 שקלים, תלוי ברמת התמיכה הנדרשת לאדם ולרמת תפקודו. באותה שנה, האגף נתן שירות ל-17,014 דיירים עם מוגבלויות ב-357 מסגרות הכוללות כ-1,573 יחידות קצה המופעלות על ידי חברות פרטיות, עמותות או ארגונים. בנוסף, 1,280 דיירים מתגוררים ב-11 מעונות ממשלתיים בהם מועסקים 1,237 עובדים.
עבור המוסדות הפרטיים, בטח הקטנים שביניהם המופעלים על ידי עמותות וארגונים ללא מטרות רווח, אתגרי הגיוס תחת המכרזים הקיימים קשים הרבה יותר. "מצפים שנצליח להחזיק אנשים עם שכר מינימום", מסבירה חיינס (חנה אסתר) שירזי, שמנהלת ב-9 וחצי השנים האחרונות את הוסטל בית גנים של אלו"ט בירושלים המהווה בית לחיים עבור בוגרים עם אוטיזם בתפקוד נמוך-בינוני. "אני לא רוצה להתפשר על כוח אדם. אני צריכה לגייס שבעה מדריכים נוספים, אין לי מושג איך זה אמור לקרות".
"הקושי בגיוס צוות בכלל ומדריכים בפרט תמיד היה, אבל עם השנים זה הולך וגובר, והתחושה שאנחנו לפני פשיטת רגל. מנהלים נאלצים לקבל החלטות קשות על התפשרות בכוח אדם, ולגייס אנשים שלא מדברים את השפה, שלא מחויבים לאורך זמן, שעוזבים אחרי ימים או שבועות.
"אחרי הקורונה המצב מאוד החמיר. יותר קשה למצוא עובדים. יוקר המחייה עלה והמשכורות נשארו אותו דבר, סביב שכר המינימום. יש לנו כרגע צוות מדריכים נפלא. אבל אם בעבר כאבנו את זה שהתחלופה גבוהה ועוזבים אחרי שנה או שנתיים, היום אפילו את זה אין. אפילו המדריכים המצוינים שיש לנו עוזבים בכאב, אומרים שזה מקום עבודה משמעותי אבל שהם לא מצליחים לסגור את החודש.
"זו עבודה שדורשת המון סבלנות. אם מדריך צריך לעבוד שבע משמרות בשבוע כדי לסגור את החודש, אז הוא מאבד את הסבלנות. אחד הדברים הכי חשובים לאנשים עם צרכים מיוחדים זה קביעות ורצף טיפולי, וכשהתחלופה גבוהה הרצף לא נשמר".
