"קרה למעוז נס. הוא נפגע מרסיסים באזור בית החזה, במקום הכי רגיש והכי מסוכן. ממה שאומר הרופא אם חלילה הרסיס היה פוגע כמה ס"מ ימינה או שמאלה היינו במקום אחר לגמרי. התחושה שלנו היא שאנחנו נרוץ הכי מהר להגיד הגומל", כך סיפר בר-אל אמירי (33) ממושב דוב"ב שבגליל העליון, שאחיו מעוז נפצע אמש (ראשון) מפגיעת רסיסים בטבריה.
"מעוז הוא אחי הצעיר, הכי קטן במשפחה, אנחנו 2 בנים ובת. אני והמשפחה פונינו מדוב"ב שנמצאת כקילומטר מגבול לבנון ומאז אני ומשפחתי גרים בישוב הקהילתי גבעת אבני שליד צומת גולני", מספר בר-אל.
"מעוז נשאר לגור במושב כדי להמשיך ולטפל במשק החי של אבא, שכולל לול מטילות גדול, היה חשש אתמול בערב לחדירה מלבנון למושב שלנו. אחי יצא מהמושב לכיוון טבריה כדי לפגוש חברים שפונו מהצפון למלון בטבריה, ואז כשהוא כבר הגיע לטבריה התחילו אזעקות. הוא היה באמצע נסיעה, שמע את האזעקה, יצא מהרכב וירד למצב של כריעה וכבר הרסיסים פגעו בו. הוא עשה הכל לפי ההוראות ורק לא הספיק לשכב על האספלט. הוא בחור אחראי וממושמע".
ד"ר ברק לויט מתאר את הפציעה
(צילום: המרכז הרפואי צפון בטבריה)
לדבריו, "בסביבות חצות, קיבלתי טלפון מאחד החברים של אחי, שסיפר לי שמעוז נפגע מרסיסים ופונה באמבולנס למרכז הרפואי צפון בטבריה ושאני אמסור את ההודעה להורים שלי. התקשרתי קודם לאבא וסיפרתי לו שמעוז נמצא תחת ידיים מקצועיות בביה"ח ונסעתי לשם. בהתחלה לא ראיתי שהוא בהכרה וזה היה מאוד מלחיץ, ורק אחרי בדיקת הסיטי הבנתי שמצבו טוב. דיברתי איתו כמה שהוא יכל, והוא אמר שהוא בסדר ומרגיש טוב. התחושה קשה שאין עיר מקלט. עזבנו את המושב בגבול כדי להגן על עצמנו וזה רודף אחרינו, זה לא משנה לאן ללכת, אין מקום בטוח ואנו חיים במציאות קשה, מורכבת ומאתגרת, חוסר ודאות משמעותי".
בר-אל אומר כי למרות הכל "כולנו במשפחה אוהבים את המושב ולא נעזוב אותו בחיים, נולדתי דור שני במושב וגידלתי במושב דור שלישי של ילדים ציוניים וערכיים, וגם אחי מעוז אוהב את המושב ולא מסוגל לעזוב אותו. הוא חי שם בכל 12 החודשים האחרונים ולא חשב לעזוב".
אורי אמירי (62), אביו של מעוז, סיפר: "הייתי במושב שעל גבול הצפון, ודווחנו על חדירת מחבלים. הורו לנו להישאר צמודים לבתים והייתי בהיכון. אחר כך הודיעו על חזרה לשגרה, ומעוז נסע לבקר את סבתא וחברים בטבריה. בלילה קיבלתי טלפון מבני הבכור שסיפר לי שמעוז נפגע מהרקטה. משם טסתי לאשתי בכרמיאל ולקחתי אותה לבית החולים בטבריה. זו הייתה הנסיעה הכי חרדתית בחיים שלי, שעה של נסיעה כשאתה לא יודע מה מצבו של הבן שלך, אולי משקרים לי, מנסים להרגיע אותי ולא רוצים להגיד את האמת".
הוא הוסיף: "הגענו למיון ופגשתי את בר-אל. הוציאו למעוז כשמונה רסיסים מבית החזה, מהידיים ומהברך. רצתי אליו בספרינט של אלוף העולם כדי לחבק, לנשק ולהריח אותו – ורק אז נרגעתי. אנשי הצוות בבית החולים הם ממש מלאכים, עושים מעל ומעבר כדי שנרגיש טוב ומנסים להקל עלינו את המתח והחרדה. מתפללים להחלמתו ולחזרה שלנו לבתים וליישובים שלנו. אני מצפה מהמדינה שתחזק אותנו אחרי שהמלחמה תסתיים ולא תנטוש אותנו".
