חלפו כבר חמישה ימים וחג שלם מאז פטירתו של אורי זוהר, ואולי הגיע זמן לומר כמה דברי כפירה אודות ההילולה החילונית-חרדית סביבו. נתחיל בעולם המושגים: אורי זוהר התחרד, לא חזר בתשובה. חילוני שבוחר לאמץ אורח חיים חרדי שלא הכיר לא חוזר לשום מקום. הוא גם לא היה רב, אף שמודעות האבל שנתלו לכבודו בשכונות החרדיות זיכו אותו בכינוי הזה. לחרדים יש נטייה להגזים בתארים: כל מי שחותם על פשקוויל הוא "גאון" וכל מי שמגדל זקן הוא רב. יש חילונים שמניחים שרב הוא מי שהוסמך לרבנות על ידי מוסד מוכר, כמו דוקטור באקדמיה או קצין בצבא. טעות בידם. בכנסת כיהן שנים רבות פוליטיקאי חרדי שבנעוריו היה פרחח גדול. הוא סולק מהישיבה ולא חזר. אף על פי כן, עד סוף הקריירה הפוליטית שלו הקפידו כל מראייניו לקרוא לו "כבוד הרב". הזקן המפואר שגידל עשה את העבודה.
זוהר התחרד בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה. הוא לא היה הראשון ולא היה האחרון. ההתחרדות הייתה בתקופה ההיא לאופנה, נכון יותר, הוצגה כאופנה, כטרנד המוני. כל חילוני שהחליט להתחזק - עוד ביטוי מופרך, מוליך שולל - זכה לכותרות. הכותרות היו מרעישות במיוחד כשהמתחרד היה שחקן או טייס.
אפשר להבין מדוע. בשנות המדינה הראשונות האופציה החרדית נדחקה לשולי השוליים. היריבה ההיסטורית שלה, הציונות, הייתה בטוחה בניצחונה. פרופ' אבישי מרגלית סיפר לי פעם שבילדותו התגורר בשולי שכונת מאה שערים. יום אחד העלה אותו אביו לגג הבית. "תסתכל על החרדים", אמר לו. "עד שתגדל הם ייעלמו".
בשנות ה-70 המאוחרות האופציה החרדית צצה מחדש. ברקע היה השבר הגדול ממלחמת יום כיפור. אובדן האמון במנהיגות הוליך אנשים לשלושה כיוונים שונים: לימין הלאומי-ליברלי של מנחם בגין; לימין ההתנחלותי של גוש אמונים; ובקילוח דק, להתחרדות.
ההתחרדות הייתה פתרון זמין, מתבקש, לאנשים שהתמודדו עם בעיות קריירה, בעיות סמים, בעיות נפש. זוהר בחר להתחרד לאחר שמעיין היצירה שלו יבש. כשהבין שאין לו יותר מה לומר, התחיל להתפלל. ההחלטה שלו הייתה לגמרי לגיטימית, לגמרי אישית. צריך לומר לזכותו שעמד בה, עד יומו האחרון. לא כך פירשו את הדברים אז. חציית הקווים של זוהר נתפסה על ידי שני הצדדים כמהלך משמעותי בהתמודדות אידיאולוגית. המדינה ספגה מפלה ניצחת. בן לילה חטאיו של זוהר טוהרו. הוא היה לגיבור המגזר.
במונחים הצנועים של תעשיית הסרטים הישראלית לפני 50 שנה, זוהר היה במאי פורץ דרך, קומיקאי מוכשר, שחקן בולט, מנחה מבוקש של תוכניות בידור, טאלנט. הוא היה אייקון והתנהג כמו אייקון. מי שינהג היום בנשים כפי שזוהר נהג בנשים ימצא את עצמו בכלא, לא בישיבה.
ב-1980 החלטתי ללמוד את תנועת ההתחרדות מקרוב. נפגשתי עם הצייר איקה ישראלי ועם השחקן מרדכי (פופיק) ארנון, שלצד זוהר היו הדמויות הבולטות בתנועה. אמרתי להם שהעניין שלי בהם עיתונאי נטו. אין סיכוי שאתפתה לעניינם. הם צחקו. "גם אחרים אמרו לנו את זה", אמר ישראלי. "אתה תחזור בתשובה".
נהגתי לבוא אחת לכמה ימים לישיבת אור שמח בירושלים, להקשיב לדרשות הרבנים ולדבר עם התלמידים. מפעם לפעם הסתגרתי עם פנקס הרשימות שלי בחדר השירותים. זה לא היה טור קל: תיארתי בו את ההתנשאות, הזחיחות, הרדידות, הבדיחות הנמוכות, הטפות השנאה למדינה. כשפורסם הטור פופיק טילפן אליי הביתה, דקות לפני כניסת השבת. הוא שלח בי כמה קללות נמרצות ששאב מהעבר החילוני שלו. גם אמי הוזכרה.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיבמבט לאחור, תנועת ההתחרדות הייתה כישלון. אין לי מספרים, אבל הרושם הוא שמספר היוצאים בשאלה במגזר החרדי גדול ממספר המתחרדים. החרדים הצליחו במקום אחר - בטיפוח הגידול הטבעי שלהם ובהפיכת חלק מהמגזר הדתי-ציוני לחרדי-לאומי. זה נעשה במימון המדינה ובעידודה. שלושת הזרמים שהתחרו ביניהם לאחר שבר יום כיפור - הלאומי-ליברלי, האמוני והחרדי - מסתופפים עכשיו בגוש פוליטי אחד, חרדי, לאומני וביביסטי.
הפסטיבל סביב מותו של אורי זוהר בלבל בין תרבות לבין נוסטלגיה. זוהר וחבורתו היו חלק מילדותם של הרבה ישראלים ותיקים. כשהם מתרפקים עליו הם מתרפקים על עצמם. ספק אם הוריש להם הרבה יותר מזה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
