רונן ברגמן מדווח לאחר פגיעת הטיל בשכונת מגורים
(צילום: זיו קורן )
הכוחות הרוסיים הצרים על קייב שבו היום (שני) ושיגרו טילים על שכונות מגורים בבירת אוקראינה. מעט אחרי חמש בבוקר נורה טיל מאחד הפרברים בכיוון קייב. הטיל יורט, ככל הנראה, בידי ההגנה האווירית הפרוסה במרחב הבירה, אך הוא לא הושמד לחלוטין וחלקים ממטען הנפץ בראש הקרב שלו התרסקו לתוך בניין מגורים בשכונת אבלון בקייב. צפו בתיעוד מיוחד מהשכונה, בפתח הכתבה.
מדובר על שיכון גדול בן שבע קומות, עם כמה כניסות, המאוכלס בצפיפות. הקומות העליונות בבניינים עלו מיד באש. לפי הידוע עד עתה, כוחות ההצלה שהגיעו למקום פינו שתי גופות, שלושה פצועים קשה ועוד כ-20 פצועים בדרגות חומרה שונות.
חמש שעות מאוחר יותר, בסביבות עשר בבוקר, טיל שנורה ככל הנראה בידי הכוחות הרוסיים מאירפין, העיר הסמוכה לקייב שבה מתנהלים קרבות קשים ביותר בשבועיים האחרונים, פגע פגיעה ישירה בחשמלית ובמונית שעברה בסמוך לה בכיוון ההפוך. מעוצמת הפיצוץ נפער בור באדמה. נהג המונית ניצל וחולץ בפציעה קלה, אך מהחשמלית נהרג אחד מהנוסעים ושישה נוספים נפצעו. מפגיעת הטיל התרסקו חלקים מבניינים סמוכים והשמשות של בניינים, אפילו כאלה המרוחקים מאות מטרים משם, התנפצו.
אריק מרמור (29), צלם שנסע לתעד את המלחמה באוקראינה, שהה שישה ימים באזור אירפין, ש-90% מתושביה כבר נמלטו. "אני נמצא באירפין שבוע, יורים פה בצורה מטורפת", סיפר מרמור בשיחה עם ynet. “אירפין זו עיר קטנה והגעתי לשם בדיוק כשהתחילו לפנות אזרחים והתחיל ירי. זו דרך מסוכנת, פוצצו את הגשר שמחבר בין אירפין לקייב כשמתחתיו התחבאו הרבה אנשים מפני הירי. בכל רגע עלולים לירות בך. אין פה כיפת ברזל. הכול מגיע לקרקע. הרוסים לא חושבים על אף אחד ויורים באנשים, באזרחים, בבתים של האזרחים. הכול עולה באש. לא חושבים על אף אחד".
באחד הימים, תוך כדי שמרמור מצלם את העיר שנחרבה, פנה אליו גבר וביקש עזרה בפינוי הגופות. "יש גופות ברחובות כל יום. יום אחד עמדתי עם חיילים אוקראינים, פתאום מגיע בחור צעיר עם מיניבוס ומבקש מהחיילים לעזור לו לזרוק גופות בתוך המיניבוס. הוא סיפר שהרוסים ראו את המיניבוס ופשוט ירו בו והרגו את האנשים שחלקם בני משפחה שלו, כשהם בפנים. הוא ביקש לקחת את הגופות כי הוא לא רצה שהן יהיו זרוקות ברחוב".
"עכשיו אירפין כמעט ריקה מאדם", המשיך מרמור לתאר את המצב העגום באזור. "פינו כמעט 90% מהאוכלוסייה. אלה שלא מוכנים לעזוב את העיר נשארים שם. הם מסתובבים ומחפשים אוכל ולפעמים הם מקבלים עזרה הומניטרית מהצבא האוקראיני, אבל הם חיים בלי חשמל בלי מים בלי גז ואין להם כלום. כמי שגדל באוקראינה היה היה לי קשה לראות את זה. אנשים פה באמת זקוקים לעזרה. החיילים עובדים פה מסביב לשעון ואין להם כבר כוח לחלץ ולפנות אנשים ורואים אותם תשושים. הם בלי שכפ"צים, בלי קסדות".
"התחושה היא אפילו לא פחד", הוא מוסיף. "אתה חושב איך אני יכול לצאת מהמצב הזה בחיים. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני נשאר כאן, אני חוזר מפה חי ושלם. אם נכנסים לפחד, מאבדים את עצמך והלך עליך. כל יום באירפין זו סכנה של ממש".
לדבריו, האזרחים שואלים מדוע זה מגיע להם ולא מקבלים את העובדה שיש מלחמה: "הם לא מבקשים שום דבר, אלא שואלים למה זה קורה ולמה זה מגיע להם. הם שואלים את העיתונאים ואין מה לענות. הראש שלהם עדיין בברית המועצות והם לא מבינים איך הם פתאום בתוך מלחמה ועל מה נלחמים. מה שמחזיק אותם זה הבתים שלהם. הם נאחזים בבית שלהם. הם מפחדים שהבית שלהם יופצץ גם בקרוב".
