אסתר חיות בבית לוחמי הגטאות, השבוע
(צילום: ניברן ברודקאסט)
לאחרונה פורסמה אסופת מאמרים פרי עטם של שופטי עליון בשם "זיכרון ומשפט". נכלל בו מאמר של הנשיאה אסתר חיות שכותרתו "מי מגן על הפרט? כבוד האדם ותפקידם של בתי משפט עליונים בדמוקרטיה: לקחים מגרמניה". היא מבקשת בו להוכיח את הטענה הבאה: "אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מהאירועים ההיסטוריים שתוארו במאמר זה הוא שהעצמאות השיפוטית ואי-התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית הן הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לשם הגנה על זכויותיו". ביום השואה השבוע, לאחר שנשיא המדינה יצחק הרצוג ביקש מראש להימנע משימוש בזיכרון ככלי תעמולה פוליטי, נשאה הנשיאה חיות נאום ואמרה בו דברים דומים.
"הפקת הלקחים" שהיא מציעה שגויה משום שהיא נסמכת על "האירועים ההיסטוריים שתוארו במאמר זה", אך אינה מתייחסת לאירועים רלבנטיים. מי שמבקש להוכיח, באמצעות דוגמה שהוא עצמו בחר, שאי-תלות שיפוטית היא ערובה להגנת זכויות, אמור להראות לפחות שכאשר ישנה אי-תלות נשמרות זכויות הפרט, וכשהיא נעדרת - הן מקופחות. אלא שהרפובליקה הוויימארית, שבזמנה השתלטה המפלגה הנאצית על גרמניה, היא דוגמה הפוכה.
הרפובליקה הוויימארית הצטיינה בחוקה נאה הכוללת איזונים ובלמים בין שלטון פדרלי ומדינות, נשיא, קנצלר, בית עליון (ריכסראט) ובית תחתון (רייכסטאג). החוקה הגנה על זכויות האדם, לרבות עקרונות השוויון, חופש הביטוי, חופש ההתוועדות ועוד. סעיפים 108-102 הבטיחו לרשות השופטת (רייכסגריכט) מה שהנשיאה חיות קוראת "אי-תלות מוסדית ואישית" - השופטים מונו לכל ימי חייהם ולא ניתן היה לפטרם.
לימים התברר כי הרשות השופטת שם לא הייתה הפתרון, אלא רכיב מרכזי של הבעיה. השופטים ההם אהדו את האופוזיציה הנאצית עוד מראשית שנות ה-20 וניצלו את מעמדם העצמאי כדי לעוות את החוק, להעניש בחומרה כל הפרת חוק של מפלגות השמאל, ולזכות או לגזור עונשים מגוחכים לטרוריסטים נאצים ולפורעים מארגונים צבאיים למחצה (פרייקורפ). כשהיטלר נשפט בגין "הפוטש במרתף הבירה" ב-1923 הוא נדון לחמש שנות מאסר בלבד, אך שוחרר לאחר שנה, בעוד שותפו אריך לודנדורף זוכה לגמרי.
הנשיאה חיות מצביעה על כך שלאחר ההשתלטות הנאצית בעקבות שריפת הרייכסטאג, ביטל הרייך השלישי את הפרדת הרשויות באמצעות "חוק ההסמכה", שהוגדר כחקיקת שעת חירום, העביר את סמכויות בית המחוקקים לממשלה וכך הכשיר פגיעה גם בעצמאות השיפוטית. הדבר דומה לטענה שהעובדה שהיטלר הרג נכים מוכיחה שנכים הם הערובה לשמירת זכויות הפרט. לא ניתן להוכיח שעצמאות שיפוטית היא ערובה להגנת זכויות הפרט דווקא באמצעות דוגמה יחידה של מקרה שבו זכויות הפרט נרמסו חרף קיומה של עצמאות.
פרופ' רון שפיראצילום: סיון פרג'עקרון העצמאות השיפוטית אינו שנוי במחלוקת, ולכן לא אותו ביקשה הנשיאה לבסס. הטיעון שהיא מקדמת הוא שהשואה מוכיחה את הצורך בשימור מאפייניה החריגים של שיטת המשפט הישראלי בהשוואה ליתר המדינות הדמוקרטיות: מתן זכות וטו לשופטים על זהות המתקבלים לשורותיהם; יכולת היועמ"ש לחייב את הממשלה בהחלטותיה והדרישה למתן רשותו כדי שהממשלה תישמע בבית משפט; מצב שבו בית משפט מבסס את סמכותו לבטל חוקים על הבחנה שבין חוקים לחוקי יסוד, ומייד לאחר מכן טוען שהוא רשאי לבטל גם חוקי יסוד; יכולת של התובע הכללי לפטר את ראש הרשות המבצעת בנימוק של "נבצרות" ללא הליך של Impeachment וללא פסק דין, ועוד.
ניתן להפיק לקחים רבים מן השואה: בסוציולוגיה, בכלכלה, בפילוסופיה פוליטית, בתורת המוסר ועוד, אבל לא אלה שהנשיאה חיות מבקשת ללמוד.
- פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
