המלחמה בעזה לא עומדת להסתיים בעתיד הנראה לעין, כך עושה רושם, או לפחות כך מבטיחים השרים שבכוחם להפיל את הממשלה על רקע "עסקה מופקרת" או בולשיט אחר שנועד לקדם התנחלויות בעזה. המשמעות ברורה: לאלו מבין החטופים והחטופות שנשארו בחיים מצפה חורף ארוך, קשה, מר, מייסר, ובסבירות לא מבוטלת גם אחרון. למשפחות שלהם מצפה עוד מאותו גיהנום, ובעצם יותר קשה, כי קמפיין הרעל הצליח מעל ומעבר למשוער, התקשורת משתעממת ורוב הציבור פשוט עייף.
חמאס מפרסם סרטון של החטוף עידן אלכסנדר
מכל הסיבות הללו, ועוד קצת, לא ניתן לשאת עוד את תגית ה"טרור פסיכולוגי" כשמגיע אות חיים מאדם שהופקר ונזנח על ידי מדינתו והפך לחומר ביד היוצר של מפלצות סדיסטיות. לא ייאמן שגם לאחר יותר מ-400 יום של סבל ועינויים, יש בתקשורת וברשתות החברתיות מי שעדיין מרגיש צורך עז "למסגר" את פעולות חמאס עבור הישראלים והישראליות (לרבות בדיווח באתר זה), במקום להתמקד בעיקר: יש חטופים וחטופות שמשוועים שהמדינה שלהם תתעשת, תיקח את מלוא היוזמה והתעוזה שהפגינה בשדה הקרב, תשלם את המחירים הכבדים והאיומים ותחזיר אותם לביתם.
האמת, והיא הייתה נכונה גם ביום ה-30, ה-50 וה-150 של המלחמה, היא שהפנייה ל"טרור פסיכולוגי" נועדה לאלחש את החלקים בציבור שטרם התייאשו מהדאגה לאחיהם ואחיותיהם ולגרום להם לחשוב שמה שהם רואים אינו אלא תיאטרון. וכמו כל מניפולציה מוצלחת, גם בזה יש גרעין של אמת: הטקסטים ודאי מוכתבים, עבודת הווידאו מרושעת ופרטי מידע קריטיים להבנת מצבו של החטוף או החטופה לא ידועים.
התקופה הארורה שבה בתקשורת סירבו או מאוד מיעטו להראות סרטונים דומים היא מהחטאים החמורים (והרבים, רבים מדי) של המדיה במלחמה
אולם בפועל כל זה ממילא כבר מגולם בתודעה (אצל אלה שלא נולדו אתמול), ודאי אחרי כל כך הרבה זמן. אם כבר, התקופה הארורה שבה בתקשורת סירבו או מאוד מיעטו להראות סרטונים דומים היא מהחטאים החמורים (והרבים, רבים מדי) של המדיה במלחמה, משום שכך הונצחו תפיסות קטלניות ("רק לחץ צבאי יביא חטופים") ועלו בחייהם של אנשים.
מעבר לזה, אין שום חשיבות לשאלה אם מדובר ב"טרור פסיכולוגי": כל מה שחשוב בסרטונים הללו הוא שאנחנו זוכים לראות את אחד החטופים, לדעת שהוא נושם ולהעריך בסבירות טובה שהמשמעות היא שעוד ניתן להצילו. זה לא "טרור פסיכולוגי" אלא תזכורת חשובה מאין כמוה, בהינתן שהממשלה לא שכנעה חלק ניכר מהציבור שהיא אכן עושה הכל והבעיה היא אך ורק בסרבנות של חמאס (שהיא אכן הבעיה גם לפי גורמים בינלאומיים, שהיו רוצים לראות את הממשלה הזאת נשטפת בניאגרה של ההיסטוריה).
ניתן לטעון במידה רבה של צדק, שכל פנייה לרגש במסגרת סוגיה כה נפיצה יכולה להיחשב ל"טרור פסיכולוגי"
ובכלל, ניתן לטעון במידה רבה של צדק, שכל פנייה לרגש במסגרת סוגיה כה נפיצה יכולה להיחשב ל"טרור פסיכולוגי": מראיונות שבהם המצלמה סוגרת על הורים הלומי צער ופאניקה ועד להבלטת איזה ציטלע שכתב מישהו בחמאס והוצג כ"פתק של סינוואר". זאת טבעה של סיטואציה איומה ואלימה, שמשקפת קרב על נשמת האומה והערכים הבסיסיים ביותר שמאפשרים לה להגדיר את עצמה כאומה. וכשרואים כיצד השר איתמר בן גביר מענה את עינב צנגאוקר בדבריו בכנסת או את ראש הממשלה זורק "מאמין שנביא עוד עשרת חטופים" באגביות, צריך לומר דבר נורא: חמאס הוא ארגון טרור שטני ומתועב, אבל אם אות חיים מחטוף הוא "טרור פסיכולוגי", נעשו ונעשים בישראל דברים שראויים להגדרה הזאת לא פחות, אם לא יותר.