יובלדי היא עיירה טקסנית טיפוסית: שקטה, שלווה ויפה מאוד. כשנכנסים אליה רואים מיד שכל הדגלים בחצי התורן. העיירה מונה בקושי 16 אלף תושבים, וכולם מכירים את כולם. במרחק של פחות מ-100 ק"מ מגבול מקסיקו, ועם כמעט 80% תושבים היספנים, המקום עם זהות ברורה. אבל זו גם עיירה אמריקנית מאוד.
אנחנו מתקרבים אל בית הספר היסודי "רוב". כמעט כל העוברים והשבים לבושים סגול - צבעו של המוסד שבו לומדים כ-600 תלמידים. כאן, במקום הזה ממש, אירע ביום שלישי הטבח המחריד שבו נרצחו 19 תלמידים בכיתות ב' עד ד', ושתי מורות.
עמיתי יצחק שניאורסון ואני ניצבים ליד פינת הזיכרון המאולתרת שהוקמה מחוץ לבית הספר. "התעוררתי ושמעתי קולות מוזרים", מספר לנו נער כבן 15 בשם דייב, שגר מול "רוב" ולמד בו בעבר. "היו מלא מסוקים מעל בית הספר שבו לומדים עכשיו האחים שלי, וקלטתי שהם שם. ראיתי שכוחות ביטחון מוציאים משם ילדים ומורים ולא ידעתי מי מהאחים שלי חי ומי מת".
אלה היו 45 דקות של אימה צרופה, שבהן סלבדור ראמוס בן ה-18 רצח ללא הבחנה ואז התבצר בכיתה, עד שנהרג מירי של שוטר שהצליח לפרוץ פנימה. אחיו של דייב ניצלו, אבל בשביל 21 משפחות - של אלי ושל טס, של חוויאר ושל אלכסנדריה, של אנאבל ושל המורה אווה מיראלס - הסוף היה נורא.
פרופ' מלקולם קר היה אזרח אמריקני שנולד, גדל ובסופו של דבר גם מת בלבנון. בינואר 1984 יצא ממשרדו כנשיא האוניברסיטה האמריקנית בביירות, ובמסדרון חיכו לו שני אנשי הג'יהאד האיסלאמי שירו בו מאחור, בגב ובראש. הוא נהרג במקום - קורבן אמריקני של מלחמת האזרחים שהרסה את לבנון. בן 52 בהירצחו. בנו, סטיב, היה אז בן 18, שחקן קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת אריזונה, ושם קיבל את ההודעה על רצח אביו.
סטיב קר גדל להיות שחקן NBA מצוין ועטור אליפויות, ועכשיו גם מאמן הקבוצה שהיא כנראה הטובה בליגה, גולדן סטייט ווריורס. רק דבר אחד לא השתנה אצלו: עשרות שנים של מאבק בלתי פוסק לשינוי חוקי הנשק בארה"ב. הווידאו הוויראלי שלו מהשבוע אולי היה יוצא דופן בכך שהגיע באמת לכל אדם באמריקה, אבל עבור קר זו שגרה. בכל פעם שמתרחש פיגוע המוני הוא ניגש מיוזמתו למיקרופונים והמצלמות, ונוזף בפוליטיקאים שמסרבים לעצור את הברבריות הבלתי-תיאמן, שהמדינה החשובה בעולם מתעקשת לשמור עליה יותר משהיא שומרת על ילדיה.
הפיגוע ביובלדי שבטקסס הוציא מסטיב קר יותר מכעס. הוא הוציא ממנו דמעות ייאוש שלא במקרה חרכו את האינטרנט. כמה דקות אחר כך הלך לנהל משחק פלייאוף בלי שום חשק. הווריורס הפסידו לדאלאס מאבריקס. לסטיב קר לא היה אכפת. אליפות NBA של אומה שאיבדה את שאריות הנשמה שלה, היא לא כזה כיף.
"החיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו", אומר לנו ג'ון, 50, כשהוא נשען על הטנדר שלו ולראשו כובע קאובוי רחב שוליים. אישה מניחה פרחים בפינת הזיכרון. היא מנסה לדבר, אבל קולה חנוק מדמעות. "היא מורה בבית הספר", אומר לנו מישהו.
קצת קשה להאמין שאמריקה העכשווית, זו שהולכת לישון עם ילדים מתים בלב, קמה בבוקר ושוכחת מהם – לא הייתה כזו עד ממש לא מזמן. הייתה תקופה שבה אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית הסכימו על כמה דברים בסיסיים הכרחיים לקיומה של ציוויליזציה דמוקרטית: עובדות, מדע, שלטון חוק, וגם על כך שאזרחים לא צריכים להסתובב עם נשק קרבי ולרצוח ילדים בבתי ספר.
עד 2007 ראתה ארה"ב המודרנית פיגוע אחד מהסוג שמתרחש עכשיו כל כמה חודשים, ולפעמים פעמיים בשבוע. ב-1999 רצחו שני תלמידים מתיכון קולומביין בקולורדו 12 מחבריהם ועוד מורה. המקרה היה כל כך נדיר, עד שהוא נצרב לנצח בזיכרון הקולקטיבי האמריקני. הרבה יותר אמריקנים שמעו על הטבח בקולומביין מלפני 23 שנה, מאלה שיודעים שב-2017 נכנס אדם לכנסייה בסאת'רלד ספרינגס שבטקסס ורצח 26 בני אדם, בהם אישה בהיריון.
בשנות ה-80 חתם רונלד רייגן, הנשיא השמרן האהוד בהיסטוריה, על צו איסור מכירת נשק תקיפה קרבי. ביל קלינטון, מחליפו, האריך את הצו בעוד עשר שנים, כשהוא זוכה לתמיכת שני שלישים מהציבור האמריקני. הנשיא הבא, ג'ורג' בוש, אמר שהוא תומך בהארכת הצו ואפילו בחקיקה שתהפוך אותו לקבוע, אבל הקונגרס הרפובליקני סירב להעביר חקיקה, אמריקה שקעה במלחמת עיראק ובוש שכח או התעלם או היה עסוק מדי. כך או אחרת, הוא לא האריך את הצו, ומאז אמריקה סופרת את מתיה בצרורות.
זה התחיל באוניברסיטת וירג'יניה טק ב-2007, בפיגוע שבו נרצחו 32 תלמידים ומורים, והרשימה החלקית של 15 השנים מאז שומטת לסת: אורורה, קולורדו (12 הרוגים) סנדי הוק, קונטיקט (27), צ'רלסטון, דרום קרוליינה (9), אורלנדו, פלורידה (49), לאס וגאס, נבאדה (60), סאת'רלנד ספרינגס, טקסס (26), פארקלנד, פלורידה (17), בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג (11), אל פאסו, טקסס (23), באפלו, ניו יורק (10), יובלדי, טקסס (21). חלק מהקורבנות בבפאלו אפילו עוד לא הובאו לקבורה בזמן שאירע הטבח ביובלדי. ואלה רק הפיגועים שמגיעים לכותרות כי האפקט שלהם עוצר נשימה לרגע. עשרות נפגעי ירי אחרים בכל יום כבר אפילו לא מקבלים 15 שניות תהילה בחדשות.
ביום שני, פחות מיממה לפני הפיגוע ביובלדי, פרסם ה-FBI דוח שבו נכתב כי בשנה שעברה היו 61 התקפות של מה שמקובל להגדיר כ-active shooter ("יורה פעיל"). כלומר - לא סתם ירי רנדומלי, תאונות נשק, אנשים שסוגרים ויכוחים בדו-קרב או התנקשויות פליליות, אלא אדם שמגיע במכוון למקום מסוים ויורה עד שמישהו עוצר אותו. ב-61 המקרים האלה נרצחו 103 בני אדם. רק בחמשת החודשים הראשונים של 2022 היו לפחות 215 מקרי "ירי המוני" - אירוע שבו נפגעו לפחות ארבעה אנשים - ויותר ילדים נהרגו השנה בפיגועי ירי מאשר שוטרים במילוי תפקידם.
התשובה לשאלה מדוע, אם כן, אמריקה לא עושה כלום כדי לעצור את זה, קשורה ישירות למצבה כחברה מתפוררת, וכאיחוד של מדינות שספק אם יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. לשמרנים בארה"ב תמיד הייתה אהבה מוזרה לתיקון השני לחוקה, שמדבר על הזכות של "מיליציות תחת רגולציה" לשאת נשק, ונכתב ב-1791 על ידי אנשים שהנשק הכי קטלני שיכלו לדמיין היה רובה מוסקט. בעשור האחרון הפכה האהבה הזו לאובססיה שמכלה הכול.
הפרשנות שנותנים היום השמרנים לתיקון השני כל כך מעוותת, שהיא גורמת לשמרנים הקלאסיים להישמע כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. התיקון השני מעולם היה מיועד להעניק זכות נטולת כל רגולציה לאנשים פרטיים, אבל לובי הנשק האגרסיבי בוושינגטון השיג הצלחה מסחררת בשכתוב התיקון. וורן ברגר, הנשיא השמרן של בית המשפט העליון בין 1969 ל-1986, אמר אחרי פרישתו כי "אילו היו כותבים את החוקה היום, לא היה דבר כזה כמו התיקון השני. זה הבסיס לאחת ההונאות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הציבור האמריקני בידי קבוצות אינטרסים".
היום ברגר לא היה ממונה לבית המשפט העליון ואפילו לא היה מוזמן לקוקטייל עם האליטות השמרניות בוושינגטון. היום חברי קונגרס רפובליקנים שולחים ברכות חג מולד המורכבות מצילומים של כל בני המשפחה, כולל התינוק, מחזיקים רובים. ב-2015 פרסם מושל טקסס, גרג אבוט, ציוץ שבו כתב: "אני נבוך! טקסס רק במקום השני במדינה ברכישת כלי נשק חדשים. בואו נגביר את הקצב, טקסנים!". את המילה "נבוך" הקליד באותיות גדולות. בשנים שעברו מאז, חתם אבוט על צווים שביטלו כל הגבלה על מכירה ונשיאת נשק. בטקסס אי-אפשר לקנות בירה לפני גיל 21, אבל אפשר לקנות רובה חצי אוטומטי ביום הולדת 18. כמה שעות אחרי הפיגוע ביובלדי כבר התאושש אבוט משברון הלב והשתתף באירוע גיוס כספים לקראת הבחירות בנובמבר.
למרות כל זה, עדיין אפשר היה להאמין כי האמריקנים לפחות יוכלו להסכים שילדים לא צריכים להיטבח בבית ספר בשם תפיסה מעוותת של "חופש", ותעשיית נשק שמגלגלת מיליארדים. אבל כשאחרי הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק לא נעשה דבר, אמריקה כנראה החליטה שרצח ילדים הוא דבר שהיא מוכנה לקבל. מאז סנדי הוק עלו מכירות הנשק באופן בלתי נתפס. בשנתיים של הקורונה הגיעו המכירות לשיאים חדשים: כמעט 20 מיליון רובים נמכרו ב-2020 ועוד 18.5 מיליון ב-2021. בזמן שמיליון אמריקנים - בהערכה שמרנית - מתו מהווירוס, התחמשו מיליונים אחרים כדי להתכונן להרוג אחד את השני בדרכים אחרות.
ג'וש, אב לשני ילדים בני חמש ושמונה שלומדים בבית הספר, אמר ש"מפחיד לגדל ילדים במקום כמו טקסס". גם הוא, כמו האחרים, הניח פרחים בפינת הזיכרון המאולתרת. "בית ספר אמור להיות המקום הכי בטוח, והוא כבר לא. איך זה שהילדים שלי לא בטוחים לפחות כמו הנשיא?".
זה סיפור של תאוות בצע, תאוות כוח, אידיאולוגיה פרימיטיבית וציניות מרושעת. זה סיפור על מערכת פוליטית שפעם הייתה אור לעולם, "העיר הנוצצת על הגבעה" כפי שקרא רייגן לארה"ב, ועכשיו בעיקר מתעללת באנשים שהיא אמורה לעבוד בשבילם.
איגוד הרובאים (NRA) הוא הלובי החזק ביותר בהיסטוריה של וושינגטון. היו ימים שבהם ה-NRA שלט בחברי קונגרס משתי המפלגות, אבל בעשור האחרון זה השתנה לגמרי. היום המפלגה הרפובליקנית היא זרוע של ה-NRA, ואין בה חבר קונגרס אחד שמוכן להצביע אפילו בעד שינויים מתונים מאוד. איש אפילו לא חולם לאסור מכירת נשקי תקיפה קרביים. כל הצעות החוק על הפרק כוללות צעדים כמו בדיקות רקע מקיפות, חובת רכישת ביטוח, חובת אחסון נשק וחידוש רישיון מדי שנה. אלה רעיונות כל כך מינוריים שספק אם ישנו משהו גם אם יעברו בקונגרס.
יש מעט מאוד נושאים שעליהם האמריקנים מסכימים יותר מהצורך לחזק את חוקי הגבלת הנשק. כל סקר מראה כי בין 60% ל-70% מהאמריקנים, כולל כמעט חצי מהרפובליקנים, סבורים שזה נושא חשוב מאוד, ו-90% תומכים באופן קבוע בהתניית רכישת נשק בבדיקות רקע מקיפות. אבל הרפובליקנים בקונגרס, שמייצגים הרבה פחות ממחצית מהאמריקנים, לא רק מסרבים לחזק את החוקים הקיימים, הם עובדים קשה כדי להחלישם, ומקבלים גיבוי מלא של בית המשפט העליון.
בשבוע הקרוב יתחיל העליון לפרסם את ההחלטות החשובות ביותר שלו ל-2022. ההחלטה המשמעותית ביותר כבר הודלפה - ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" שהפכה את ההפלות לחוקיות - אבל בית המשפט השמרני בהיסטוריה מכין עוד פסיקות שישלימו מהפך מדהים בכיוון שאליו הולכת ארה"ב. אחת מהן היא בתיק המערער על חוק של מדינת ניו יורק, שאוסר כמעט לגמרי על נשיאת נשק מחוץ לבית. הסבירות לכך שששת השופטים השמרנים יחליטו כי האיסור הזה "מנוגד לחוקה" עומדת בערך על 99.9%.
הדמוקרטים, שלפחות עד בחירות האמצע בנובמבר שולטים בשלוש זרועות הממשל, לא יכולים להעביר עכשיו שום חוק. כל חקיקה דורשת רוב של 60 סנאטורים - שם קוד "פיליבאסטר" - ולהם יש רק 50. הם יכולים, תיאורטית, לבטל את הצורך ב-60 קולות ואז להעביר חוק עם 50 סנאטורים ועוד קולה של סגנית הנשיא קמלה האריס. אבל גם זה בלתי אפשרי, כי לפחות שניים מהדמוקרטים - ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה וקריסטין סינמה מאריזונה - מסרבים לבטל את הפיליבאסטר. האפשרות שיימצאו עשרה רפובליקנים שיצטרפו לדמוקרטים פשוט לא קיימת. ספק אם יש אחד כזה. מיט רומני, המועמד לנשיאות ב-2012 ומי שנחשב לאיש המתון ביותר במפלגה, צייץ השבוע את זעזועו ואמר כי "חייבים לעשות משהו!". הוא לא אמר מה בדיוק, ושכח להזכיר כי קיבל במהלך הקריירה יותר מ-13 מיליון דולר מה-NRA.
זה לא לגמרי מקרי שהרפובליקנים הפכו למפלגה שבה לרונלד רייגן לא היה היום מקום, ממש במקביל לנשיאותו של ברק אובמה. ב-2009 הייתה עלייה חסרת תקדים במכירות נשק בארה"ב, שניזונה כולה מפחד של שמרנים לבנים מפני נשיא שחור, וההתנגדות של רפובליקנים בקונגרס לכל נסיון להקשיח במעט את חוקי הנשק רק התגברה אחרי כל פיגוע. לכל אורך נשיאותו של אובמה סירבו הרפובליקנים ששלטו בקונגרס לאשר מינוי של ראש לסוכנות האחראית על תחומי האלכוהול, טבק, נשק וחומרי נפץ (ATF). טראמפ אפילו לא ניסה למנות אחד כזה.
השימוע במינוי המועמד של ג'ו ביידן לראש ה-ATF, סטיב דטלבך, החל ממש השבוע, וכלל לא בטוח שהוא יאושר. דטלבך תומך בהטלת איסור על מכירת נשק קרבי, בעוד שמנצ'ין, דמוקרט שמרן שמייצג את אחת המדינות האדומות באמריקה, מתנגד לאיסור הזה. בלי הקול של מנצ'ין אין לדמוקרטים 50 קולות כדי לאשר את המינוי.
אחרי הפיגוע בתיכון בפארקלנד, פלורידה, ב-2018, נדמה היה שמתחילה סוף-סוף תנועה אזרחית המונית שתכריח את הרפובליקנים בקונגרס לעשות משהו. היה אפילו מצעד מחאה בוושינגטון שמשך חצי מיליון איש. אבל לאמריקנים יש זיכרון קצר והרבה הסחות דעת, וכשמגיעות הבחירות מתחפר כל אחד בשבט שלו ומצביע אוטומטית לנציג המפלגה, לא חשוב מה עמדתו בענייני חוקי נשק.
מארק, בן 19, סיפר שהכיר את הרוצח מלימודיהם בתיכון, אך לא היה אחד מחבריו. "כל המשפחה שלו גרה כאן באזור. בן הדוד שלי לומד בבית הספר. ההורים שלו הוציאו אותו שעה לפני הירי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היה שם", אמר.
ביום שלישי נכתב באתר האינטרנט של בית הספר "רוב" שביובלדי, "נא לא להגיע לאסוף את הילדים לפני שתקבלו הודעה שהם נמצאו", כשמאות הורים טרופי דאגה חיכו שעות כדי לשמוע אם הילד שלא חזר הביתה עוד נמצא בחיים, או שהם יצטרכו לזהות גופה קטנה. היום תצא ארה"ב לסוף שבוע ארוך של חג, וכשתחזור ממנו כבר תשכח גם מהטבח הזה.
דייויד פרום, פרשן שמרן שהיה כותב הנאומים של ג'ורג' בוש הבן, כתב השבוע כי "בימים הקרובים נלמד עוד על הרוצח ומניעיו, אבל אנחנו כבר יודעים את התשובה לשאלה מי שם את נשק הרצח ההמוני בידיו: נבחרי הציבור הם שחימשו אותו. ואם אמריקנים אכן יפנו עכשיו שוב לשמיים בתפילות יגון על הילדים האבודים של יובלדי, הם עשויים הפעם לקבל את התשובה של ישעיהו: 'לא אשמע את תפילותיכם הרבות, ידיכם מלאות דם'".
בן (51), קרוב משפחה של אחת הקורבנות, סיפר לנו כי "הנכדה של אחותי הייתה בין הנרצחים. בגלל הכאב וההלם עוד לא הצלחתי לבוא ולנחם אותה". אך למרות שהטרגדיה היכתה במשפחתו, הוא אופטימי. "אנחנו קהילה מאוד מיוחדת ומגובשת וכולם תומכים זה בזה". גם ורוניקה בת ה-42, שילדיה לומדים כאן, מצליחה למצוא נחמה: "השטן חושב שהוא ניצח הפעם, אבל אנחנו חזקים ממנו".