בסעיף 9 לרשימת הציוד עבור צוות מחבלי הנוחבה שיועד לכבוש את קיבוץ מפלסים נכתב: "טלפון סלולרי לצורך תקשורת", ותחת מספר פריטים צוין - שלושה. בסעיף 10 נכתב: "טלפון סלולרי לצורך תיעוד". תחת מספר פריטים - אחד.
עשרות החוליות השונות של חמאס שחדרו לישראל אחרי פריצת המכשול היבשתי, החזיקו כל אחת תוכנית כזו - מפורטת, ספציפית וממודרת מכל שאר התוכניות, נוגעת ישירות ביעד, כיצד להגיע אליו, מהם סידורי השמירה, את מי צריך לרצוח ואת מי צריך לחטוף וכו'. המשותף לרוב הפקודות: טלפונים להתקשרות וטלפונים לתיעוד. חלק מאלה בקבוצה הראשונה וכל אלה בקבוצה השנייה צוידו בסים ישראלי חדש, שהופעל רק כמה פעמים בעבר ולזמן קצר מאוד. הטלפונים של התיעוד, המכשיר עצמו, היה חדש לחלוטין.
הסימים הישראליים נועדו לשרת כמה מטרות. הראשונה - מרגע הפלישה למנוע ניטור בידי המודיעין הישראלי שסביר להניח שיתמקד, אם יתמקד, במספרים פלסטיניים המופעלים בידי חברות פלסטיניות ברצועה. השנייה - לאפשר תקשורת גם מהאזורים המרוחקים יותר מהגדר, שם הקליטה של אותן חברות תיחלש מאוד ואף תיעלם. השלישית - הטלפונים המיועדים לתיעוד איפשרו העברה של סרטים ותמונות בנפח גדול בהתבסס על הרשת הישראלית, דור 4, ולא הפלסטינית, שישראל לא איפשרה את השדרוג שלה מעבר לדור 2.
במילים אחרות, חמאס, שביקש לתעד את זוועות 7 באוקטובר והורה לאנשיו להעביר את הסרטים מיד לחללית האם ברצועה (שם הם נערכו במהירות וביעילות ושוגרו לתוך מרחב הרשת החברתית כדי לשבור את חוסנה של החברה הישראלית), נדרש לרוחב פס הרבה יותר גבוה מזה המקומי.
הקרב על שאלת האחריות
בקהילת המודיעין מכנים זאת "מדל"ת"- מודיעין ללא תוכן - רק עצם ההפעלה הייתה צריכה להתריע. לפעמים המדל"ת יותר חשוב ממודיעין עם תוכן. הדלקת המכשירים כמה שעות קודם לכן נוטרה בידי המודיעין הישראלי.
במערכת הביטחון וקהילת המודיעין היו נאיבים. מספר ימים אחרי מתקפת 7 באוקטובר שוחח עם כמה גורמים בכירים בביון הישראלי אדם הבקיא במידע שהושג ובזה שלא הושג על ידי קהילת המודיעין הישראלית על אודות חמאס, בהחלטות שהתקבלו על בסיסו ובאלו שלא, בימים, בשבועות ובחודשים שלפני ההתקפה. הוא ייעץ להם לפרסם באופן יזום, מסודר ושוויוני בין כלי התקשורת שתי פרשיות שטיפול אחר של מערכת הביטחון בהן, בזמן אמת, היה יכול לשרטט היסטוריה שונה לחלוטין: פרשת "חומת יריחו", תוכנית הקרב של חמאס ושרשור המיילים של ו', נגדת המודיעין מבסיס ירקון של 8200 בעקבותיה, ומכלול ההתרעות שהגיעו במהלך הלילה האחרון לפני המלחמה אך פורשו באופן מוטעה, מה שהתברר כטעות קטלנית.
שומעיו קפצו בבהלה. חס וחלילה, אמרו, הפרשיות הללו הן אבני חושן, הסודות הכמוסים ביותר של המודיעין הישראלי, נוגעות ליכולות של אמ"ן ושב"כ. ברור שלא נפרסם אותן מרצוננו, ואם מישהו ינסה, אנחנו נפעיל את הצנזורה הצבאית וכל אמצעי אחר כדי לעצור אותו.
ראשית, אמר האיש, בקרוב צה"ל יפלוש לעזה, וחמאס, אם ימשיך בכלל להתקיים כארגון צבאי ברצועה, ישתנה לחלוטין. אין לדעת איך כל זה ייגמר, אבל ברור ששיטות האיסוף והמבצעים החשאיים יהפכו ברובם ללא רלוונטיים. אבל בעיקר, הוא אמר להם, זה ממש לא בידיים שלכם. זו מלחמה לא רק בין ישראל לחמאס. מהר מאוד תתחיל גם המלחמה בתוך מערכת הביטחון בשאלת האחריות ובמקביל לה, ובאופן גדול ועוצמתי יותר, המלחמה של הדרג המדיני לחלץ את עצמו מקשר למה שאירע. יש הרבה אנשים, בשני העולמות, שמסתובבים כולם עם חמאה על ראשם. בסוף הרבה מידע עומד לצאת החוצה. שתי הפרשיות הללו ימצאו גם הן את דרכן אל האור.
באופן יותר ממוקד, האיש העריך כי פרשת הסימנים המעידים בלילה האחרון לפני התקפת חמאס, ובמיוחד עניין כרטיסי הסים הישראליים, תתפרסם באופן מסולף, שיציג את קהילת המודיעין הישראלית כמי שלא פעלה גם כשידעה היטב כי עשרות ואולי מאות אנשי נוחבה הדליקו את הטלפונים הישראליים שלהם ועומדים לתקוף. האשמה, העריך, שתקבל הדהוד ברשת החברתית ולפיו ראשי הקהילה והצבא שיתפו פעולה והיו מתואמים עם חמאס. בדיעבד האיש צדק אפילו בהערכה שלו היכן יתפרסם הסיפור.
פרשת הסימים כפי שהיא מכונה היום נודעה בימים ובשבועות שלאחר מכן למספר עיתונאים שניסו לפרסם אותה בישראל אך נתקלו באותה חומה צפויה של הצנזורה הצבאית. לבסוף היה זה ערוץ 14 שפרסם וריאנט על הידיעה, כאילו בחצות הלילה החליפו 1,000 מחבלי נוחבה את הסים בטלפון שלהם לישראלי, וכי הדבר דווח לרמטכ"ל אך זה לא עדכן את הדרג המדיני.
15 שנים מוחמצות
הפרסום, שבצנזורה אומרים שנחשפו אליו כמו שאר הציבור, הנכון חלקית (לא 1,000, לא החליפו, לא בטלפון שלהם), זעזע בכירים ו"השיל ממני את השאריות האחרונות של התמימות שעוד נותרו בי כי כולנו למען מטרה אחת", כדברי אחד מהם. ומהר מאוד, כצפוי, הסתחרר ברשת הספין שלא דן בטעות נוראה בשיקול דעת אלא עוסק בפעולה בזדון של הדרג הצבאי והמודיעיני העליון כדי להכשיל את הממונים עליו. הספין הזה, כך נראה, משרת שתי מטרות במקביל. הראשונה: להסית כמה שיותר אנשים להאמין כי צמרת צה"ל ושב"כ היו שותפים במעשה או במחדל לתכנון ולביצוע התקפת חמאס.
השנייה: להסיט את תשומת הלב של הציבור ולמקד אותה במה שהתרחש באותו לילה, שהוא אכן רצף טעויות שיירשמו לדיראון עולם על מערכת הביטחון שכשלה בהסתכלות על המכלול ולא הבינה את המתרחש - שחמאס עומד לפלוש לישראל. זהו עניין חשוב ביותר שצריך להיחקר באופן עמוק ויסודי, אבל להתעלם מכ-15 השנים שיצרו את המצב שבו חמאס בכלל מסוגל לשגר מתקפה שכזו, כשלא ראשיו, לא מפקדותיו, לא מנהרותיו ולא חשבונות הבנקים שלו, סוכלו קודם לכן על ידי מדינת היהודים החפצת חיים. ולא כי חסרו גורמים במערכת הביטחון שהמליצו בחום ליזום את הצעדים הללו.
הפרסומים והספינים השחורים ברשתות החברתיות שבאים בעקבותיהם נועדו להחריב כל סיכוי שתיערך פה חקירה רצינית, יעילה, מקיפה ולא פחות חשוב, תחומה בזמן (שייקח כמו ועדות אגרנט או כַּהַן ולא שנים כמו בוועדות האחרונות) של אחד משני האסונות הכבדים ביותר שאירעו בהיסטוריה של אותה מדינה.
ועדת אגרנט לא עסקה באופן שבו הצליחה מצרים להונות את ישראל. באין חקירה לא הבינו אז, ולא לאורך יובל השנים שחלף, כיצד הולכה מדינת ישראל שולל, לא הבהירו עד כמה חטא היוהרה הוביל לתחושה שאף אחד לא יכול עלינו. ובגלל שלא חקרנו אז, יש חלקים שלמים במה שקרה לפני 7 באוקטובר שכל כך דומים, ממש אותן מילים, למה שאירע באוקטובר 1973. רק חקירה אמיתית, אמיצה ובלתי תלויה יכולה להביא את ישראל למקום הקרוב ביותר לביטחון שזה לא יקרה לנו שוב.
הבדיקה הזו, כשתיערך, אם תיערך, תמצא בוודאי הרבה מאוד נושאים באחריות. היא תדבר על כשל גדול, אולי קריסה מוחלטת של כל תפיסת ההתרעה המודיעינית וההגנה הצבאית של ישראל. היא בוודאי לא תמצא זדון אצל אותם בכירים, כמו שמכריזים הצייצנים. אצלם לא היה מצב של מתריע בשער שלא הקשיבו לו. נהפוך הוא. הביקורת בוודאי תמצא כי חמישה ימים לפני ההתקפה, חמישה ימים, סברו כל חלקי ופלגי סוכנויות קהילת המודיעין הישראלית, כו-לם, לצד הדרג המדיני והמל"ל, כי חמאס מורתע או לחלופין כי "פניו של סינוואר אינם להסלמה".
והרי בדיוק מאחדות שורה כזו, קונצנזוס ישנוני וחמים וכה מסוכן, הזהירה ועדת אגרנט, שהורתה ליצור יחידות מחקר גם במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ כדי לתת קונטרה לעליונות של חטיבת המחקר. אבל מה נותנות כל היחידות הללו אם בבוא הרגע המכריע הן כולן אומרות בדיוק את אותו הדבר?
הכשל בשקלול הסימנים
כל הנאמר לא נועד לזכות את אותם דרגים צבאיים ומודיעיניים מאחריותם על מה שאירע באותו לילה, גם בגלל מה שנקלט, וגם בגלל מה שלא נקלט. החל מחצות התקבלו שורה של אינדיקציות שכל אחת מהן עשויה להעיד על "מעבר של חמאס לחירום", כפי שנאמר באחד מהמסמכים שנכתבו אז, כלומר להכנות לקראת מתקפה, אבל גם להעיד על כך שמדובר בעוד תרגיל של ארגון הטרור.
בדיוק לפי הדוקטרינה הסובייטית שהובילה את מבצע ההונאה המצרי ב‑1973, שאז תרגיל הפך למלחמה, ובגלל שממילא ציפו במודיעין לתרגיל, "יישרו" כל סימן חריג ואמרו שזה בטח גם חלק מהתרגיל, כך גם באותו לילה. סימן אחר היה הדלקת אותם סימים בבת אחת. הסימים האלו כבר נדלקו בעבר בתרגיל אחר של החמאס, אם כי הפעם המקרה היה שונה.
קהילת המודיעין כשלה לפני אותו לילה בכך שלא ייצרה מה שמכונה "מודל התרעה סיגינטי", כלומר אוסף סימנים שעשויים להעיד על התקפה קרובה, ולחפש אותם, את אותם סימנים, כל הזמן. באופן הזה אף אחד לא ניטר בזמן את המסרים שבהם עשו בחמאס שימוש בשעות המוקדמות של הלילה כדי להזעיק את המחבלים לשטחי הכינוס. הכשל באותו לילה היה בשקלול כל הסימנים שכן הגיעו ושל אינדקציות נוספות שיוביל למסקנה כי תמונת המודיעין, אפילו אם היא רחוקה מלהיות שלמה, עשויה להוביל להוצאת התרעה רשמית כללית מפני פיגוע קרוב של החמאס, התרעה שהייתה מובילה לשורת פעולות שהיו משפרות את מצבה של ישראל בהינתן הפלישה.
מערכת הביטחון כשלה פעם נוספת כשפעלה למנוע פעולות שעלולות להסגיר לאויב את קיום היכולות הרגישות הללו בידי ישראל. בדיעבד, ברור ששום יכולת, שהיא אמצעי כדי להשיג מודיעין, כדי לתת התרעה, כדי להציל את היישובים והחיילים, כדי להגן על מדינת ישראל, שום יכולת לא שווה אם יודעים שיש התקפה. אבל בזמן אמת, בהינתן אפס ידיעות ישירות על מלחמה בפתח, תמונת מודיעין חלקית ביותר ושניתנת לפרשנות בכמה אופנים, חששו בצה"ל ובשב"כ כי חמאס יבין מה מנטרת ישראל ויעקור ממנה את היכולת הזו שבה היא תצטרך להשתמש גם בעתיד.
אלו, ועוד רבות אחרות, היו הטעויות באותו לילה, לילה גורלי מר ונמהר, לילה רווי שגיאות נוראיות אבל נטול זדון, הלילה שבו נגמר הכול ובו התחיל הכול, הלילה האחרון במסע רב שנים שכבר עכשיו אנחנו מתבוננים בו אחורנית בתימהון. האם נדע פעם את פרטי אותו מסע?
