בנמל התעופה באמסטרדם, שואלת פקידת ההגירה החביבה מדוע הגעתי. יש דיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, אני משיב. על מה, היא שואלת. קשה לי להוציא מהפה שלי את המילה ג'נוסייד. על המלחמה בעזה, אני משיב. ואז היא שואלת, בלי התראה, שאלה שמפלחת כל ישראלי מאז 7 באוקטובר: המשפחה שלך, היא בטוחה?
קפוא עכשיו בהאג. הארמון של בית הדין זהר אחר הצהריים בבהירות של שתי מעלות מתחת לאפס. מחר בבוקר הוא יהיה הזירה של עימות בינלאומי נדיר, הצגה פוליטית שמתחזה לאירוע משפטי: הטענה של דרום אפריקה שישראל לא עמדה בחובותיה לפי אמנת רצח העם, אמנה שהיא הייתה בין יוזמותיה אחרי השואה. שהיא מבצעת רצח עם ברצועת עזה.
מאחורי דרום אפריקה, וישראל כבר יודעת זאת היטב, עומדות מדינות וגופים רבים אחרים, שפועלים באינטנסיביות להחליש את צדקת מלחמתה. לשלטון בדרום אפריקה יש חשבון ארוך עם ישראל, בגלל תמיכתה במשטר האפרטהייד, אבל לחשבון המוסרי והאידיאולוגי נלווים עכשיו אינטרסים, גם כספיים.
הכותרת
המלחמה בחמאס עוברת לזירה המשפטית
26:27
הרבה אירוניות עצובות יש באירוע הזה. הראשונה היא שישראל היא מדינתו של העם שספג את רצח העם החמור בהיסטוריה. השנייה היא שחמאס, בבוקר 7 באוקטובר, ביצע פיילוט ברצח עם בגבולותינו. ואילולא צה"ל הוא היה ממשיך וממשיך, רוצח, אונס ורוצח. והנה, הקייס המשפטי הראשון שקשור ב-7 באוקטובר הוא זה שמובא נגד מדינת ישראל. לא נגד הרוצחים, ומממניהם, מאיראן ועד קטאר. עוד אירוניה, יתקפו הדרום אפריקנים ועוזריהם: שאתם, הקורבנות, הפכתם בעצמכם לעבריינים.
הדיון יימשך שנים. אך דרום אפריקה מבקשת צו ביניים שיורה לישראל לחדול מפעולותיה ("הג'נוסיידיות"). הרף הנדרש למתן צו כזה נמוך להפליא; די בכך שיוכח שהפלסטינים יכולים להיפגע, באופן כללי, כדי שבית הדין יוכל - אם ירצה - לתת צו.
משרד החוץ מתגבר את האבטחה עבור המשלחת הישראלית בבית הדין בהאג
(צילום: דוד סרנגה, משרד החוץ)
ברצועת עזה מתחוללת מלחמה קשה, ואין ספק שהאוכלוסייה הפלסטינית נפגעת מאוד, כמו שאין ספק שצה"ל סופג אבדות כואבות; במערכת הביטחון לא מפקפקים במיוחד במספרי הרוגים שמופיעים בתקשורת הבינלאומית. אך בין מספרי נפגעים גבוהים, והרס תשתיתי עצום, ובין ג'נוסייד - יש פער אדיר, מוסרי, עובדתי.
זה לא משנה. הצו יהדהד מקצה העולם אל קצהו, כלי תעמולה פלסטיני מהסוג המשובח ביותר; "הוכחה" שישראל רוצחת אותם, או שואפת לחסל את קיומם כעם, באופן מאורגן. אל הצו יתלוו המחשות: ציטוטים של חבורת המתלהמים הישראלית, מהשר עמיחי אליהו דרך חבר הכנסת נסים ואטורי ועד למתלהם הליצני ינון מגל.
העבירה של "השמדת עם" דורשת הוכחת כוונה. לך תסביר לעולם ששרי הממשלה, חברי הקואליציה ושופרות התעמולה שלהם רק רוצים לקושש פיברוטים בטוויטר, ושבעצם כל הפעלת אש מתבצעת בליווי משפטי צמוד. בדיון ביום שישי, כאשר עמדת ישראל תוצג, יסבירו גם את זה, אבל גם ייצמדו לעניינים טכניים, לדוגמה, שדרום אפריקה הייתה צריכה לנקוט שורת פעולות לפני הפנייה לבית הדין.
כל הביצה הרעילה הזו מבעבעת עכשיו. היא מפחידה את מקבלי ההחלטות, יותר ממה שהם מוכנים להודות. עניינים של פשעי מלחמה יכולים להידרדר במהירות רבה, ובצורה אישית מאוד עבורם. "המחשבה מתחדדת אל מול טריבונל בינלאומי", העיר לי עורך דין שעוסק בכך, "כמו הצטללות המחשבה על חבל התלייה". מתוך המחשבה המחודדת הזו נקרא כפי שפורסם לראשונה ב-ynet המאור המשפטי הגדול ביותר שצמח בישראל, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, אל הדגל.
מי שהתקשר אליו לבקש אותו להתגייס לשירות המילואים הוא המקורב מס' 1, השר רון דרמר. דרמר הבהיר שזה על דעתו של ראש הממשלה נתניהו. ראיתי את השופט ברק היום, בדרך לטיסה. לחצנו יד ולא יותר; ברק עבר למצב רוח שיפוטי ומרוסן. לא מתראיין, לא מדבר.
הוא הבהיר למשרד החוץ שיישאר בהאג עד שייצא צו הביניים, או כמה שצריך לפי הנחיות בית הדין. מי ששוחחו איתו בחודשים האחרונים מספרים שאירועי 7 באוקטובר העירו בו את הטראומה החבויה ההיא, מאקציית הילדים במרץ 1944, בגטו קובנה. אקציה שממנה נמלטו אמו והוא בעור שיניהם. זו הטראומה של רצח עם, אמיתי.
מחר בבוקר, בדין בהאג, יישבו שופטים מכל העולם, אבל רק שופט אחד שחווה על בשרו שואה. אולי הוא יוכל להסביר להם מה ההבדל בין זה, ובין מלחמה נוראה עם חמאס ברצועת עזה, שבה מתים גם אזרחים רבים. אולי הם יקשיבו לו; אולי לא.
