ביום חמישי הקרוב יצויין יום השואה, שילווה בטקסי הנצחה וטקס המשואות המסורתי בהר הרצל, וכן מפגשי "זיכרון בסלון". השנה גם חוזרים לקיים את מצעד החיים על אדמת פולין באוושוויץ, אחרי שנתיים שהקורונה עצרה גם קיום מצעד זה.
גם אני אהיה שם. הפעם, יותר מתמיד, מהדהדת בי המחשבה על השורדים שהולכים ונעלמים. על שורדים שעדיין בחיים ולצערי יש ביניהם כאלה שסובלים מחוסר יחס, עריריים שעדיין הולכים לישון רעבים וקר להם בלילות. ביום השואה כולנו כבר למדנו לדקלם שלוש מילים - "לעולם לא עוד!" - אך ביום שלמחרת רובנו שוכחים וממשיכים הלאה בשגרת חיינו.
אבי המנוח, העיתונאי נח קליגר ז"ל, שורד המחנה הארור אושוויץ ושורד צעדת המוות, מוותיקי מערכת קבוצת "ידיעות אחרונות", הלך לעולמו לפני 3.5 שנים, בגיל 93. האסיר הפרטי שלי, מספר 172345, שכל כך חסר לי, נהג לומר לי בשם השורדים, שכך כינה אותם: "אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו שורדי שואה - כי שרדנו את התופת! את הנורא מכל!".
ועל כן, שימור הזיכרון של רצח אכזרי של שישה מיליון יהודים הוא בגדר חובה, ולא רק ביום השואה הבינלאומי ב-27 בינואר וביום השואה הרשמי בארץ. חייבים לעשות הכול כדי שהדורות הבאים לא ישכחו את מה שהיה שם. את הכול.
אבא היה נוהג לומר שוב ושוב כי ללמוד על תקופת השואה רק מספרי ההיסטוריה בבית הספר זה כמו פירור בים. זה לא נטמע. הילדים שוכחים וגם לא יכולים להבין שואה. כי שואה אי-אפשר להסביר. שואה אפשר רק לספר ולא להפסיק לספר. גם לאורך כל השנה ולא רק פעם בשנה ביום הזיכרון. אבא אף דגל בכך שתהיה הכרזה רשמית בחוק לצום ביום השואה, כדי לגרום להזדהות אישית עם אותן שלוש מילים: לעולם לא עוד! אגב, יש לא מעט בקרבנו שצמים ביום השואה.
אבל החששות של השורד שלי ושל שורדי השואה באשר הם, מוצדקים. הם יודעים שישכחו אותם. בכל פעם שאני פוגשת שורדי שואה ומראיינת אותם, זה משפט שחוזר על עצמו: "כבר עכשיו שוכחים אותנו". בנאום שנשא אבא על בימת האו"ם ביום השואה הבינלאומי לפני שש שנים בדיוק, הוא אמר בין היתר כי תוך כמה שנים בודדות כבר לא יזכרו את השואה. הוא כל כך חשש ודאג שלצד זה תלך ותגבר האנטישמיות ברחבי העולם. לצערי הוא לא כל כך טעה. אנחנו, הדור השני, תורנו לספר. אבל מה יהיה על הדורות הבאים. כבר כעת, השואה לא נמצאת בשיח של ילדי הדור השלישי. שלא לדבר בקרב אלו שלא מגיעים ממשפחות של שורדי שואה. שלא באשמתם.
לכן, צריך לעשות יותר לאורך כל השנה כדי שלעולם לא נשכח. ישנן יוזמות מבורכות של ילדי הדור השני, שכל אחד בדרכו ממשיך לספר ולהנציח. כמו למשל השחקן איציק הבל שמעביר הצגת יחיד מול תלמידים בבתי הספר על סיפורו של שורד שואה מאושוויץ. יש מיזם חברתי ראשון מסוגו שנקרא "בגוף ראשון" שאותו יזם דודי רונן, דור שני לשורדי שואה, בו למעשה כל אחד, ללא קשר משפחתי לשואה, יכול להיות שגריר זיכרון ולספר סיפור עדות של שורד שיבחר, בקורס של כמה מפגשים - וכך להיכנס לנעליים של סיפור העדות ולהעבירה מול תלמידים, חיילים, סטודנטים ומקומות עבודה. זה כבר קורה.
אפשר לתת יחס לשורדים לא רק פעם בשנה. התרגשתי לשמוע שיש גם יוזמה מבורכת בקרב דור שלישי לשואה - פיני שניר, שהבין היטב כנכד לשורד שואה כמה רבה החשיבות לשמר את זיכרון השואה לאורך כל השנה ויזם את תוכנית "זיכרון מתחדש" בשיתוף עם משרד החינוך, תוכנית שעוסקת בהנכחת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני נוער, ומאפשרת להם לעבד את זיכרון השואה ולהפוך אותו לאקטואלי ורלוונטי על ידי שימוש בשפה חזותית-תקשורתית עכשווית (לא תיעוד של עדות שורד). זה קורה כבר ב-120 בתי ספר תיכון ברחבי הארץ, וזה מבורך.
רק שזה לא מספיק. חיביים לעשות יותר ולא לדחות.
ביום שלישי הקרוב תתחדש הדרמה סביב משפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שעוסק כעת בפרשת 4000 (תיק בזק-וואלה). עד המדינה שלמה פילבר צפוי לחזור ממקום חופשתו בארה"ב ישר אל החקירה הנגדית של פרקליטי נתניהו. הפרקליטים, ובראשם עו"ד בעז בן צור, צפויים להקשות עליו כמה שיותר.
עדותו כעד תביעה לא התנהלה על מי מנוחות, ופעמים רבות לא תאמה את חקירתו במשטרה. אולם איומי הפרקליטות נגדו, כולל ניסיון להכריז עליו כעד עיון, "יישרו" אותו לבסוף, לשביעות רצונה של הפרקליטות.
אותם פערים צפויים להוות את התרבית שעליה יגדל צוות הסנגורים את החקירה הנגדית. הרחבת התפרים בין העדות במשטרה לזו בבית המשפט, את המשחק הכפול של פילבר, הניתוק שלו מנתניהו והשוחד, העצמת "הפרשנות" העצמאית של פילבר לעומת עמדת נתניהו – הכול כדי ליצר את הספק הסביר שבלעדיו לא תיתכן הרשעה במשפט פלילי.
פילבר הוא העד המרכזי בתיק 4000, למרות שיש עוד עשרות עדים. הוא מקשר בין נתניהו, בזק ומשרד התקשורת. הוא מקשר את הסביבה הפסיכולוגית עליה העיד רבות עד המדינה לפניו ניר חפץ. לכאורה, פילבר עסק ברגולציה, הלך ובא בין הלשכות, טווה את הקשרים, התיר את הסירובים של הדרג המקצועי, היה "המרכזיה" בין אלוביץ' ונציגו אלי קמיר.
הן פילבר עצמו, הן התביעה, והן הצופים האדוקים בסדרה הפלילית הזו, מצפים למשחק קשוח ביותר, שלא אחת ידרדר לעלבונות, השפלות, וערעור אישי ומשפטי של פילבר. התביעה מציגה את פילבר כבן ערובה של נתניהו, ואילו ההגנה תנסה להציג אותו כבן ערובה של אגרסיביות המשטרה ושל התביעה. כל אלה יפורקו מהשבוע הקרוב לגורמים קטנים שיגדירו אם טענת השוחד התחזקה או נחלשה, ומה אופי עסקת הטיעון הצפויה.
בעקבות הודעת משרד הבריאות השבוע לפיה תבוטל החל ממוצאי השבת חובת עטיית המסכות בחללים הפנימיים, אחד הסמלים המשמעותיים של מגפת הקורונה צפוי להיעלם באופן כמעט גורף מהמרחב הציבורי. ראש הממשלה נפתלי בנט, שר הבריאות ניצן הורוביץ ובכירי משרדו מעוניינים כמובן להציג את ההחלטה כאחראית והולמת את הדעיכה במגמת התחלואה, אלא שלמעשה זו עוד דוגמה לכך שמשרד הבריאות לא פעם מובל על ידי הציבור, במקום להוביל, וכי גם ברמה העולמית, למעט החיסונים, הוא לא אמיץ במיוחד כשמדובר על הקלות וביטול הגבלות, שכן מדינות אחרות בעולם כבר ביטלו את החובה או לכל היותר ממליצים עליה ותו לא.
שתי ההגבלות האחרונות שנותרו הן חובת הבדיקות בנחיתה ארצה בנתב"ג ובמעברי הגבול, וחובת הבידוד לכלל המאומתים שנדבקו ובהם גם מחוסנים. באשר למגבלה הראשונה, כפי שפורסם השבוע ב-ynet ו"ידיעות אחרונות", גוברים הקולות במערכת הבריאות שקוראים למשרד לבטל את החובה, שכן ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שכל מי שנכנס בשעריה מחויב בבדיקה.
שיעור המאומתים שנמצאים חיוביים עומד על כאחוז בלבד מקרב נוסעי נתב"ג וזאת בנוסף לכך שמדובר על עלות שיכולה להגיע למאות שקלים עבור משפחה. במשרד הבריאות מכירים את הקולות הללו וצפויים לקיים דיונים בנושא. כמו בעניין המסכות, הלחץ הציבורי והעובדה כי מיום ליום הבדיקות הללו הופכות לפחות ופחות נחוצות – עשויות להאיץ את תהליך הפירוק של מתחם הבדיקות.
באשר לביטול חובת הבידוד, זו למעשה צפויה להיות ההחלטה הדרמטית והמשמעותית ביותר במעבר ל"שפעתיזציה" של נגיף הקורונה. במילים אחרות, היעדר האבחנה בין הקורונה למחלות זיהומיות אחרות בכל הנוגע לבידוד, הוא החותמת הרשמית לכך שהאירוע, כפי שאנו מכירים אותו, משתנה באופן משמעותי. משרד הבריאות עוד לא שם, אבל גם במקרה הזה לחץ ציבורי והיעדר לגיטימציה לאותה אבחנה – יאיצו את התהליכים.
בית משפט השלום בירושלים צפוי להכריע השבוע את דינם של הנאשמים הבגירים בפרשה שכונתה "חתונת השנאה". בדצמבר 2015 נערכה חתונתו של פעיל הימין יקיר אשבל בירושלים, במהלכה הניפו המוזמנים תמונות ושלטים של בני משפחת דוואבשה מהכפר דומא, שנרצחו בפיגוע הצתה שבוצע מספר חודשים קודם לכן.
לאחר פרסום התמונות ואיסוף הממצאים, באוקטובר 2016 הוגשו כתבי אישום נגד 13 מעורבים, בהם חמישה נערים שלא היו בני 18. לפי כתבי האישום, הנאשמים תועדו אוחזים בשלטים כשהם רוקדים ושרים שירי נקמה. את הנאשמים ליוו לאורך כל ההליך המשפטי עורכי הדין עדי קידר, משה פולסקי, יצחק בם, דוד הלוי ואביחי חג'בי מארגון חוננו.
תיעוד חתונת השנאה
הפרקליטות ניהלה את התיק בשני מסלולים שונים – אחד מול הבגירים והשני מול הקטינים. בספטמבר שנה שעברה זיכה בית המשפט לנוער את חמשת הקטינים מעבירות הסתה ואלימות, אולם הפרקליטות ערערה על ההחלטה והקטינים ממתינים כעת להכרעת הדין בעניינם.
בין הנאשמים הבגירים הזמר סיני תור, פעילי הימין דניאל פיינר, דב מורל ונוספים. הכרעת הדין בעניינם של שמונת הבוגרים צפויה להינתן ביום רביעי הקרוב בבית המשפט בירושלים.
ביום שלישי יגזור בית משפט השלום בבאר שבע את דינם של חברת קצא"א ואנשיה, לאחר שהורשעו בעבירות של זיהום מים בנסיבות מחמירות, עבירות של השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ולכלוך ברשות הרבים ועבירה של גרימת ריח חזק או בלתי סביר. כתב האישום נגד החברה הוגש בשנת 2016, ונוגע לאחריותה לאסון דליפת דלק סילוני בנחל צין בשנת 2011.
מנכ"ל קצא"א לשעבר יאיר וידה, שלמה לוי ששימש כסמנכ"ל הנדסה בקצא"א באותה תקופה, ומנהל פרויקט שיפוץ הצינור ניר סביון, הורשעו בעבירות של זיהום מים בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של הפרת חובת נושא משרה לפקח ולמנוע עבירות על חוק שמירת הניקיון, ועבירה אחת של הפרת חובת נושא משרה לפקח ולמנוע עבירות על החוק למניעת מפגעים. מפקח פרויקט שיפוץ הצינור פרוספר אלבז ומנהל הפרויקט אריה אמיר זוכו מהעבירות שיוחסו להם.
הנאשמים סביון ולוי, יש לציין, משמשים גם כיום בתפקידים בכירים בקצא"א. לוי משמש כסמנכ"ל ממונה על בטיחות איכות סביבה, וסביון כסמנכ"ל. הפרקליטות ביקשה להטיל על חברת קצא"א קנס שיעמוד על בין 1.5 מיליון שקלים ל-4 מיליון. הקנס המקסימלי על עבירה של זיהום מים בנסיבות מחמירות לתאגיד הוא 1,568,000, ואילו החברה הורשעה גם בעבירות נוספות.
בפרקליטות ציינו כי "קצא"א לא לקחה אחריות, לא הודתה. אנחנו רואים את קצא"א בראש הפירמידה. קצא"א היא בעלת הפרויקט, בעלת השליטה, בעלת הסמכויות". בפרקליטות ציינו כי לגבי קצא"א קיימים 8 פסקי דין קודמים בנוגע לפגיעה בשמורת האלמוגים באילת. "אנו לא רואים נזק משמעותי לקצא"א כתוצאה מההליך, פרט אולי לתדמיתי. אם קצא"א תרחיב את הפעילות שלה, קשה להגזים בחשיבות המסר שצריך להעביר. במיוחד כשמדובר בנאשמים שחלקם עדיין עובד בקצא"א בתפקידים בכירים".
בית המשפט כבר גזר את דינם של נאשמים אחרים באסון, בהם חברת רולידר בע"מ. הוא הטיל עליה קנס של 500 אלף שקלים. על חברת מובילי הר הנגב בע"מ הוטל קנס בסך של 600 אלף שקלים. הבעלים ומנהל החברה, דני אלקרינאוי, נידון לעונש של 120 שעות של שירות לתועלת הציבור, והוטל עליו קנס בסך של 75 אלף שקלים. גם על שני עובדים נוספים של החברה הוטלו קנסות של 25 ו-20 אלף שקלים ועונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור.
על בעלי המשרות בקצא"א ביקשה הפרקליטות להטיל קנסות של עד 400 אלף שקלים. מנגד, סניגוריהם של הנאשמים ביקשו להקל בעונשם ואף לבטל את ההרשעה.
101 שנה לפרעות תרפ"א
בכ"ג בניסן התרפ"א (1 במאי 1921) פרץ גל של פעולות אלימות מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי. הערבים חששו שהתנועה הציונית תזכה בשליטה בארץ ישראל, בעיקר בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור, מספר שנים קודם לכן, שבה הביעה בריטניה תמיכה בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.
בראשית 1921 הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי דאז, לביקור בארץ ישראל, אירוע שהגביר את המתח בין היהודים והערבים. באותו ביקור חזר צ'רצ'יל והביע תמיכה בעקרונות הצהרת בלפור, לאכזבת ההנהגה הערבית שנפגשה עמו. ייתכן גם שהפרעות החלו בעקבות הרצון הערבי להשפיע על תהליך אישור המנדט הבריטי על ידי חבר הלאומים, שתוכנן ל-1922.
בכ"ג בניסן התרפ"א החלו המונים מערביי יפו לתקוף תושבים יהודים בעיר, בעיקר בשכונת עג'מי, וכן בשכונות בפאתי תל אביב כמו נווה שלום, נווה צדק ומנשיה. במקביל, בוצעו פעולות ביזה של רכוש יהודי. בתחילה כללה ההתקפה יידויי אבנים ושריפת חנויות, אך בתוך זמן קצר הצטרפו לפעולה פורעים חמושים שהחלו לירות ולרצוח יהודים.
בימים שלאחר מכן התפשטו הפרעות גם אל השפלה והשרון. ערביי ארץ ישראל תקפו תושבים יהודים בפתח תקווה, כפר סבא, חדרה ורחובות. בארבעת הימים של פרעות תרפ"א נרצחו כ-50 יהודים, בהם הסופר יוסף חיים ברנר, וכ-200 נפצעו. כ-50 פורעים ערבים נהרגו מאש הצבא הבריטי.
פרעות תרפ"א הולידו שני שינויים משמעותיים: ראשית – חיזוק ההכרה בקרה הנהגת היישוב היהודי שלא ניתן להפקיד את ביטחון התושבים היהודים בידי הבריטים, ולכן האופי של ארגון "ההגנה" השתנה.
הבריטים מנגד, שינו את מדיניותם ופעלו יותר לטובת האינטרס הערבי. הנציב הבריטי העליון הורה על עצירת העלייה היהודית ארצה, והוועדה הרשמית שהקימו הבריטים טענה שהפרעות נגרמו בשל חששות הערבים מהשתלטות יהודים על העבודה והכלכלה. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן ב-1922.
שמונה שנים שרר שקט יחסי בארץ ישראל, עד לפריצת פרעות תרפ"ט.
