אחד הדברים המפתיעים בקריאת המהדורות באנגלית של עיתונים במדינות בלתי דמוקרטיות הוא משקלן של כתבות פלילים ובתי משפט. העמודים הראשונים מלאים בידיעות על עונשים שהוטלו על אנסים, גרונות ששוספו ושוטרים שהתרשלו. אלה מספקות מפלט משאלות קשות של מדיניות חברתית, מסמנות רוע מוחלט שיש להילחם בו ומאששות את האמון בשלטונות, בין השאר בזכות נכונותם לחשוף טעויות בשולי העשייה שלהם. פרשת זדורוב, שכנראה הסתיימה היום (חמישי) בזיכוי בעיצומו של מאבק ציבורי על היקף השפעתם של משפטנים על ניהול ענייני המדינה, מספקת אף היא אתנחתא אסקפיסטית כזאת.
כל מערכת משפט אנושית מרשיעה מדי פעם חפים מפשע. גם בעתיד נרשיע חפים מפשע, כשם שנמשיך לעשות תאונות דרכים, לפחות כל עוד בני אדם נוהגים בכלי הרכב. השאלות החשובות הן עד כמה לוותר על יעילות התחבורה וכמה כסף להשקיע בשיפורה, ועד כמה לוותר על הרתעה כדי להקטין את כמות הרשעות השווא.
הרמב"ם לימד כי "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". האנגלים מצטטים את בלקסטון, שקבע במאה ה-18 יחס של 1:10, והאמריקנים את בנג'מין פרנקלין, שקבע באותה תקופה יחס של 1:100. מאה שנה לפניהם העמיד הייל את היחס על 1:5. כולם השתמשו במספרים טיפולוגים, וניכר שלא ניסו לחשב את היחס הראוי בין שגיאות חיוביות ושגיאות שליליות. גם לא ברור אם יש הבדל מעשי בין הסטנדרטים השונים, כלומר, אם מי שמשנן לשופטים את הממרה של רמב"ם ישיג פחות הרשעות מאשר מי שמצטט, למשל, את בלקסטון. הניסוחים החגיגיים במספרים עגולים לא מחשבים את היחס בין סבלם של המורשעים לבין סבלם של קורבנות עבירה, אלא נועדו לחזק את אמון הציבור במהימנות השפיטה.
בראייה מפוכחת, שופטים בני אנוש מתקשים מאוד לקבוע, על סמך ניסיון חייהם אך ללא מידע אמפירי כמותי, מהו תרחיש "סביר", מבלי שאיש יאמר להם "סבירות" מהי, וכאשר הם עוסקים בתרחישים נדירים. המחקר המודרני מגלה שניסיונם הרב של שופטים לא משפר את יכולתם להבחין בין אמת ושקר, ולו רק משום שהוא איננו מתבסס על משוב חוזר: גם כשהם טועים, אין שום מנגנון שיראה להם זאת וישיג טיוב שיטתי של קבלת ההחלטות. את האמת המרה הזאת חשוב לנו להדחיק.
פרופ' רון שפיראצילום: סיון פרג'ההבנה שההחלטות הציבוריות מקריבות אחדים מאיתנו, שייבחרו בעתיד באקראי, לשם הגדלת רווחתם של כל היתר, היא קשה מנשוא. המשמעות הפרקטית של מדיניות התחבורה היא שיש ערך כספי ניתן לחישוב לחיי אדם, שמעבר אליו אנחנו מוכנים לקפח אותם. מידת האמצעים והמאמצים שאנו משקיעים בבירור העובדות באמצעות מערכת השיטור והשיפוט קובעת את גורלם של נאשמים ושל החשופים לפגיעות עברייניות, והיא לעולם סופית ומוגבלת. הכחשת האמיתות הפשוטות האלה מביאה אותנו להפליג בתיאור המאמצים שאנו עושים כדי להימנע מטעויות.
סביר להניח שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה. לעולם לא נדע. אף על פי כן, טוב שזוכה. הזיכוי שלו מאפשר להעצים את האמון שאנו נותנים בשיפוט אנושי של סיטואציות עובדתיות, שבמבט מפוכח אנחנו מכירים את פגמיו.
- פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
