בשעת בוקר מוקדמת השוק שבשכונת ואדי ניסנאס בחיפה מתחיל להתעורר לחיים. אום אליאס, שכבר יותר מ-50 שנה מנהלת את חנות הירקות והפירות שבבעלותה בשוק, שואלת אם השלט של יו"ר רע"מ מנסור עבאס ירד או שהוא עדיין תלוי. "ירד, הורדנו לך אותו", משיב לה אחד הסוחרים האחרים. אום אליאס מחייכת ומתחילה לספר בהתלהבות על האליל החיפאי שלה, יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. "מי יותר טוב ממנו?", היא שואלת. "איימן הוא האהוב של כולנו. אנחנו צריכים להצביע לו בכל הכוח. הוא בן המקום, הוא אנושי, רגיש, איש עשייה. אין מי שפונה אליו ויוצא מאוכזב".
נשים נוספות שמתקרבות מצטרפות לשיחה ומסכימות איתה. "מי זה מנסור עבאס? למה שיתלה כאן שלט?", הן שואלות. "אנחנו אנשי חד"ש, לא אנשי התנועה האיסלאמית. שיילכו מכאן", אומרת אישה שנראית כעוסה על זה שהשלט של רע"מ נתלה בחיפה. "אין למנסור עבאס שום אהדה כאן. אם יסתובב כאן בשוק לא נתייחס אליו. הם היו כולם ברשימה המשותפת. למה שיתפצל? מרגע שהם נטשו את הרשימה, אנחנו כבר לא בעדם". לפחות על פי הדוברות כאן, נראה שהרשימה המשותפת של הכנסת ה-23 עם 15 המנדטים שקיבלה, הייתה חלום ערבי שהתגשם.
במשך עשרות שנים הייתה שכונת ואדי ניסנאס בחיפה המקום שהכתיב את הסצנה התרבותית והפוליטית לכל הערבים בישראל, וקבעה את סדר היום הפוליטי. כאן, בוואדי הזה, פעלה התנועה הקומוניסטית בשיא כוחה עם המנהיגים הפופולריים ביותר שידעה החברה הערבית, כמו אמיל חביבי ותופיק טובי. עיתון "אל-איתיחאד", היומון היחיד שיצא בחברה הערבית והיה פופולרי במשך כמה עשורים, יצא לאור גם כן מחיפה. כמו כן, רבים מהפובליציסטים ומובילי דעת הקהל ברחוב הערבי גדלו בעיר.
לאורך השנים שמר הוואדי על צביון ערבי-קומוניסטי, וגם היום ניתן לראות ולחוש את הקרבה והאהבה של אנשי השכונה לתנועת חד"ש ולמנהיגיה. קיר ענק בלב השכונה הופך בתקופת הבחירות ללוח שעליו תולים פוסטרים ענקיים לשיווק המועמדים. בבחירות לכנסת הקודמת למשל התנוסס השלט: "כולנו איתך אבו יאיר". לקראת הבחירות הקרובות נתלה השלט של רע"מ, שאחרי כמה ימים הורד.
אבל למרות הלהט של אום אליאס וקיר השלטים הגדול, בשנים האחרונות ההשפעה בקלפיות מורגשת משמעותית פחות מבעבר. בבחירות האחרונות עמד אחוז הצבעה של ערביי חיפה על 43% בלבד. 39% מהם הצביעו למשותפת ולרע"מ, ו-4% לשאר המפלגות.
"הרבה אנשים פיתחו אדישות להצבעה. די, כמה כבר אפשר להצביע?", שאל וליד בולוס, שיושב בפרלמנט המרכזי של יום שישי בבוקר בשכונה - החומוסייה של איהאב סביתי. סביתי, בעל המקום, התפרץ: "ביבי הוא המנהיג האולטימטיבי של מדינת ישראל" קבע. "אני בעד מי שחזק. לא מצביע למפלגות ערביות. אני נגד הקיצוניים, בן גביר וסמוטריץ', אבל בעד ביבי שהוכיח את עצמו".
שאלת חוק הלאום לא מטרידה את סביתי. "מעניין אותי לקום בבוקר וללכת לעבוד ולהתפרנס", הסביר. "חוק הלאום זה לפוליטיקאים. עליי זה לא משפיע. אני יודע מה הלאום שלי ומי אני, אני אזרח ישראלי ורוצה כלכלה חזקה, זה הכל". על המפלגות הערביות לא נשמעה ביקורת בפרלמנט. "אנחנו אוהבים את איימן, ממילא הוא ייכנס. גם מנסור עבאס עושה למען החברה הערבית, אבל כאן מרגישים אותו פחות", אמר בולוס.
גם קאיד הנאדי, מזכיר סניף הדר-יבנה במפלגת העבודה בחיפה הוא בין יושבי הפרלמנט. "ערביי חיפה מצביעים לחד"ש לרוב", הסביר. "גם למפלגת העבודה היו בחיפה מצביעים ערבים, אבל הכול השתנה היום. יש לנו רק 120 מתפקדים למפלגת העבודה שזה מספר קטן, אבל אני מקווה שהמפלגה תגיע למספר דו-ספרתי", ייחל הנאדי, שלמרות מאמציו לא הצליח לשכנע את היושבים לצידו מדוע כדאי להם להצביע למפלגת העבודה.
"יש הרבה אנשים שיחרימו את הבחירות כי נמאס לנו", אמר עו"ד חמודי מסרי, צעיר נמרץ המשמש כיו"ר הוועד השכונתי. "אבל התפקוד של מנסור עבאס דווקא היה שונה וטוב. אולי כחיפאים לא הרגשנו את העשייה, אבל מדובר בגישה משפיעה של להיות בקואליציה. אני חושב שהפעם רע"מ יקבלו יותר קולות גם כאן".
"יש אפאתיה כלפי הבחירות", סיפר ג'עפר פרח, מנהל מרכז "מוסאוא" לזכויות האזרחים הערבים בישראל. "אם ב-2015 65% מהציבור הערבי הלך להצביע, וגם ב-2019 וב-2020 הצביעו לרשימה המשותפת והגענו ל-15 מנדטים, עכשיו הציבור הערבי למד את כוח ההחרמה. זו אמירה שהכוח שלה ברור, ובבחירות הבאות ההחרמה כנראה תהיה יותר חריפה", העריך. "בחיפה חיים 44 אלף תושבים ערבים בעלי זכות הצבעה. העובדה שרק כעשרת אלפים מצביעים לרע"מ ולמשותפת היא עובדה עצובה. יש כאן פוטנציאל גדול למשותפת, אבל הוא לא ממוצה".
יש גם מי שבוחר בהצבעות מחאה. "אני הולך להצביע לבן גביר", הצהיר אחד מעוברי האורח. "אני רוצה לראות את היהודים מתמודדים איתו, עם כל הרעיונות הפשיסטיים שלו. שיעלה לשלטון, נראה מה יעשה".
תמונת המצב הנוכחית היא לא פשוטה: למרות שחיפה והוואדי בפרט היו מעוז קומוניסטי עתיק יומין עם מוניטין והכתבת סדר יום, חד"ש בגלגולה הפוליטי הקיים לא עושה מספיק על מנת לגרום לאנשים לצאת להצביע. זה מסביר את תחושת האפאתיה והאדישות של התושבים, שפיתחו חוסר אכפתיות לבחירות. ואם זו התמונה במעוז ההיסטורי של המשותפת, אז היא תהיה גרועה הרבה יותר במקומות אחרים בחברה הערבית.