הדלפת הענק של "פרויקט פגסוס", שחשפה השבוע את היקף השימוש בתוכנה של חברת NSO הישראלית ההופכת את הטלפון הסלולרי למכשיר ריגול, הגיעה ימים ספורים אחרי פרסום שתי כתבות של עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן ב"ניו יורק טיימס". לפי הפרסומים של ברגמן התעלמו חברות סייבר ישראליות - בעידוד משרד הביטחון - מהפרות זכויות אדם חמורות וממוסדות כגון רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י ומעינויים של עיתונאים ופעילי זכויות אדם. נטען בין השאר שהן המשיכו למכור סייבר התקפי למשטרים אפלים כמו סעודיה, וכי בכיר מקסיקני שנתפס מענה בני אדם זכה בפועל למקלט בישראל מטעמים פוליטיים.
פרסומים אלה ורבים אחרים, כגון זה שעסק בחברה ישראלית שמכרה כלים לפריצה לווינדוס, מעידים בבירור שתעשיית הסייבר הביטחוני הישראלית, שהיא תעשיית נשק לכל דבר, יצאה משליטה. בימים הקרובים ימשיכו להתפרסם פרטים נוספים על שימוש לרעה בתוכנה של NSO, אלא שהיא לא לבדה. למעשה, היא רק קצה הקרחון של הבעיה האדירה ששמה "תעשיית הייצוא הביטחוני הישראלי", מקוון ושאינו מקוון.
חברות ישראליות רבות אחרות כגון "קנדירו", "סלברייט", "קוואדרים", "ורינט" ועוד מייצרות בין היתר תוכנות התקפיות רבות עוצמה שנחשבות לנשק, או לאמצעי בעל שימוש אזרחי וצבאי. המשמעות היא שהטלפון הסלולרי האישי של כל אחת ואחד עלולים להגיע לא לידיהם של האקרים - אלא לממשלות שבחלקן אסור לתת אמון.
הפרסומים היו להרעיד פה את אמות הספים. הם היוו הוכחה נוספת לכך שמשרד הביטחון מאפשר הפקרות מסוכנת בתחום הנשק בכלל ובתחום נשק הסייבר בפרט
לשם כך אמנם הוקם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני הישראלי במשרד הביטחון (אפ"י), אבל מדובר בגוף שלא מבצע את עבודתו כראוי. למשל, משרד הביטחון אישר בשנים האחרונות מכירת נשק לחונטה הצבאית במיאנמר ולשלטונות דרום סודן למרות סנקציות בינלאומיות חריפות, לפיליפינים עבור פעילויות שנחקרות כעת בהאג, ואפילו למיליציות ניאו-נאציות באוקראינה. דוגמאות רבות אחרות חוסות עדיין תחת איפול צווי בתי המשפט.
יהיה זה אך סביר לקוות שאפ"י לא יאשר, לדוגמה, מכירת נשק גרעיני לסעודיה. ובהתאם, אסור שהוא יאפשר, יאשר או יעודד מכירת המקבילה המקוונת של נשק גרעיני לסעודיה. זו אינה הגזמה. על ישראל חלה החובה המוסרית והחוקית להדק את הפיקוח על תעשיית הנשק והסייבר הביטחוני. רוב מוחלט בציבור הישראלי סבור כך במשך שנים. גם יצרניות ויצואניות נשק גדולות בעולם נוהגות כך. אבל מי שבנו את הונם מסחר בנשק, מקוון או שלא, ממשיכים בשלהם.
יש לכך מענה אחד בלבד: תיקון חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני, שחוזר ועולה בכנסת על ידי ח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית. עד לשרשרת מערכות הבחירות ומגפת קורונה נראה היה שניתן להעביר את התיקון, הודות ליוזמה משותפת של השרה (אז ח"כית) תמר זנדברג ושל הח"כ (כיום לשעבר) יהודה גליק. אלא שבסחרחרה הפוליטית והבריאותית הכול נתקע, למעט ניסיון שכשל לפני כשנה בשל היעדר הכנה פרלמנטרית ראויה.
גיל נוה גיל נווההתיקון נועד להשוות את חוק הפיקוח הישראלי לחוק הפיקוח האמריקני, שנחקק כבר לפני 20 שנה, ולמקבילו האירופי שקיים יותר מעשור. החוקים הללו לא גרמו לתעשיות הנשק והסייבר הביטחוני בארה"ב ובאירופה להפסיק לגלגל מיליארדי דולרים (ואולי אף טריליוני דולרים), אבל הם חייבו פיקוח אמיתי, ציבורי ושקוף ככל שניתן על התעשייה.
שורת פרסומיו של רונן ברגמן צריכה הייתה להרעיד פה את אמות הספים, ולהביא לכמה שינויים דחופים במערכת האחראית ליחסי הביטחון והחוץ של ישראל כבר בסוף השבוע שעבר. גל הפרסומים הגובר והולך מהווה הוכחה נוספת לכך שמשרד הביטחון מאפשר הפקרות מסוכנת בתחום הנשק בכלל ובתחום נשק הסייבר בפרט. רק תיקון חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני הישראלי יעצור את ההפקרות הזו.
- גיל נוה הוא ראש יחידת תקשורת ודוברות ב"אמנסטי אינטרנשיונל ישראל". גילוי נאות: בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה עתירה של אמנסטי לבטל את רישיון הייצוא של NSO
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
