החיים כמתנחל ב-2021 הם דיסוננס כרוני. מצד אחד אי אפשר להתעלם מהתחושה שניצחנו במאבק הגדול: 600 אלף ישראלים מעבר לקו הירוק הם עובדה קיימת שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנה או לפנות אותה. חלפו הימים שבהם יהודי לא מגרש יהודי אלא רק מזיז אותו קצת. במקביל, ראש הממשלה מתגאה בכך שלא מתנהל משא ומתן להקמת מדינת טרור בלב הארץ ואפילו שר הביטחון ממפלגת מרכז-שמאל חתום על מתווה שיקים יישוב בשומרון לראשונה מזה שנים. ההתנחלויות הן עובדה קיימת.
מצד שני, הממשלה הזו, כמו קודמותיה, לא מטפלת בבנייה הפלסטינית הבלתי-חוקית בשטחים, בעוד הבנייה היהודית מאושרת בקמצנות. הגידול הטבעי מפוקח על ידי ארגוני שמאל, ממשלת ישראל והממשל האמריקני. היסטורית, בין אם ישנו מסמך רשמי ובין אם לאו, התקבעה המחשבה שהגיוני שיהיו מכסות על גודל, כמות ואיכות הצמיחה.
בנוסף, מי ששימשו עד לאחרונה כתיבת הפניות הממשלתית, מחלקים את ההתיישבות לפי מפתח פוליטי: תומכי הקואליציה זוכים להבטחות על הכפלת גודל היישובים, בעוד מתנגדיה נתקלים בהתעלמות מופגנת. הדינמיקה הזו לא חדשה. גם בימי בנימין נתניהו השתלם לראשי המועצות לתמוך בממשלה.
לפיד לא מתנגד עקרונית למדינה פלסטינית או לקונסוליה אמריקנית לפלסטינים בירושלים. מול ראש ממשלה כזה, המחנה הלאומי יהיה מוכרח להתאחד. השאלה אם הוא אכן ימצא דרך לאחות את השברים
חרף ארבע השנים המשותפות לנתניהו ודונלד טראמפ, הנהגת המתנחלים לא הצליחה לחבב את תנועת ההתיישבות על הציבור. נכון, הישראלי הממוצע הפנים את הלקח מההתנתקות ולא מוכן לקבל נסיגות חד-צדדיות. הוא גם נרתע מההסתה של הפלסטינים, סולד מדרך הטרור שלהם ובוודאי לא רואה בהם פרטנר, ובכך אומץ בהצלחה הנרטיב הביטחוני של ההתנחלויות. אבל הכשל שהוביל בזמנו להתנתקות עדיין קיים. ההתנחלויות עדיין לא התחברו ללבבות. הימני הממוצע יתנגד למדינה פלסטינית, אבל לא יתמוך בהתנחלויות. ודאי לא באופן אקטיבי.
הסלידה בקרב גורמים בכירים בהתיישבות מתוכנית המאה של טראמפ העצימה את הבעיה המובנית: בשל ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית תיאורטית, הנהגת המתנחלים נלחמה באפשרות להחלת ריבונות ביהודה ובשומרון. וכעת, עם הקמת הממשלה הנוכחית, הנהגת המתנחלים חלוקה לגבי הממשלה על בסיס מפלגתי.
כשאריאל שרון שבר שמאלה הוא חילק את הימין והמתנחלים לשניים. למרות ההצלחה בהצבעת המתפקדים בליכוד וחרף ההחלטה במרכז המפלגה לדחות את התוכנית, הרוב הדומם זרם עם הדורסנות של ראש הממשלה דאז. כשמנהיג לאומי עתיר זכויות ובעל תפיסה נצית מתחיל לדבר על עוולות הכיבוש, רוב הציבור תומך בו. הסיפורים המטלטלים על הריסת בתים ומשפחות, עקירה של ילדים מבתיהם וחילול קברים מוסמסו תחת מסך עשן של סיפורים על שורפי אסמים, מסיתים לרצח בכירים וזורעי הפיכה. כולם התגלו בדיעבד כשקר.
אהוד אולמרט, נישא על גבי הפופולריות של שרון שנפל לתרדמת, שאף לקדם את תוכנית ההתכנסות שכללה פינוי והריסה של יישובים רבים. הוא נאלץ להסתפק בהריסת עמונה לפני שהסתבך בבוץ של לבנון, עזה והשחיתות.
עקיבא לםדניס ויסלפוקצת קשה לזכור את הימים האלו עכשיו, כשהסוגייה הפלסטינית נדחקה לקרן זווית למרות האיומים מפני צונאמי מדיני שצפוי לבוא. אבל לא רחוק היום שבו ראש הממשלה לא יהיה איש המחנה הלאומי. יאיר לפיד, כידוע, לא מתנגד עקרונית להקמת מדינה פלסטינית, לפתיחת קונסוליה אמריקנית לפלסטינים בירושלים או אפילו להכנסת קוראן ירדני למסגד אל-אקצה. מול ראש ממשלה כזה, המחנה הלאומי יהיה מוכרח להתאחד. אבל ככל שהזמן חולף והאיבה בין האחים למחנה גוברת, אי אפשר שלא לתהות אם אכן תימצא דרך לאחות את השברים.
העבר הוכיח שעם גיבוי בינלאומי, נחרצות של ראש ממשלה וגיבוי תקשורתי משמאל, היעדר החיבה למתנחלים הופך בקלות לקרדום לחפור בו נגד מפעל ההתיישבות. בתוך פחות משבוע איבדו 8,000 מתנחלים את קורת הגג שתחתיה הקימו את חייהם. אם הימין שבור כל כך עכשיו, מה ימנע את זה בפעם הבאה?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
