"יש לנו ראש ממשלה שמשול בעיניי, אם תרצו, למי שמטיס מטוס גדול מאוד, מלא נוסעות ונוסעים", אמרה בינואר 2017 מרב מיכאלי בישיבת מליאה, "והוא מטיס את המטוס הגדול הזה בלי טייס משנה לידו. אם חס וחלילה הוא חש ברע ומאבד את היכולת לשלוט על המטוס, הרי המטוס כולו מתרסק".
מיכאלי ניסתה באותו יום להעביר בקריאה טרומית את הצעת החוק שלה – חובת מינוי ממלא מקום ראש הממשלה. חוק הנשען על ההנחה הדי מבוססת שהאדם, גם אם הוא ראש ממשלה חזק ונצחי, מציית בכל זאת לחוקי בשר ודם. בהתחשב בהיסטוריה הקצרה שלנו, ובכך שבשלושת העשורים האחרונים שני ראשי ממשלה שמטו הגה במפתיע – אחד כי נרצח, שני כי חטף סטרוק – מינוי ממלא מקום הוכיח את עצמו כרעיון יעיל, שחסך מאזרחי המדינה ואקום וקרבות ירושה. פרס החליף במהירות את רבין, אולמרט את שרון.
כך נקבע בחוק, שאת המינוי בו קבעו ראשי הממשלה עצמם. ובכן, מדוע בוחר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכל שנות שלטונו, בתקופות יציבות ובתקופות רעועות, לא למנות לעצמו מחליף? הרי גם סיכוי קטן, קטנטן, פצפון לתקלה, בהינתן שמדובר במטוס תובלה עצום, כדאי לקחת בחשבון. מה ייגרע? כולנו הרי מקבלים החלטות על סמך תסריטים שלא כיף לנו במיוחד להריץ אותם בראש. אנחנו עושים ביטוחים שונים ומשונים, משאירים צוואות, מוציאים כרטיס אדי, נוסעים לפריז בפעם האחרונה. המחשבה על הדורות הבאים עשויה לא פעם לייסר אותנו ולהוות מנוע לפעולה, להתנגדות, לשינוי. בהפגנות מימין ומשמאל, עומדים אנשים בני 93.
ובכן, מדוע לא? ייתכן שאת התשובה צריך לחפש לא בתחום ההיגיון, אלא בתחום הנפש. לא צריך להיות בעל תעודת הסמכה כדי לקבוע שצריך להיות אדם בעל אישיות, איך נאמר, מאוד מסוימת כדי לאחוז מצד אחד בתפקיד הכי חשוב במדינת ישראל, ומצד שני להימנע במודע מלאפשר למישהו אחר לאחוז בהגה, במקרה של תקלה.
אפשר לחשוב על שני כיוונים, והם יכולים, אגב, להסתדר מצוין יחד. כיוון אחד הוא הימנעות על רקע מחשבה פרנואידית - משל עצם מינוי ממלא מקום יכול להאיץ תהליכים. ביטא את זה יפה יריב לוין, כשהאשים את מיכאלי בעיתוי מרושע ולא תמים. היו אלה ימי החקירה של תיק המתנות. ארנון מילצ'ן נחקר באותו שבוע, גם נתניהו נחקר בפעם השנייה, ולוין טען שבמועד ובעיתוי האלה יש בהצעת החוק משום אמירה "כאילו יש כאן כבר כל מיני מחשבות על מה עתיד לקרות ומה יכולות להיות תוצאות ההליכים שמתנהלים". כלומר, עצם המינוי עלול להטות את חרטום המטוס כלפי מטה.
דניאלה לונדון דקלצילום: גל חרמוניכיוון שני שכדאי לחשוב עליו – אפרופו התזכורת שקיבלנו השבוע לכך שבנימין נתניהו הוא אדם ולא אל – הוא שנתניהו פשוט לא מבדיל בין האגו הפרטי שלו לבין הישות המדינית שעליה הוא מופקד. שנים על ההגה התיכו את הטייס ואת המטוס לאחד. המדינה זה הוא והוא זה המדינה. נאחל לראש הממשלה רק בריאות, אבל להתמזגות המגלומנית הזו יש נגיעה לא רק לעניין מינוי ממלא המקום ולכאוס שראש הממשלה מוכן לזרוע אחריו בלכתו, אלא לכל צעד ושעל שהוא עושה. היא הבסיס לכל החלטה שלו והיא קיימת בכל אופק הנלקח בחשבון. בקצרה קוראים לתפיסה הזו “אחריי המבול”.
הצעת החוק נפלה ברוב של 47 מול 32. חיים כץ, שר העבודה והרווחה דאז, ענה למיכאלי, בהתייחסו לדימוי המטוס, שהיום יש לישראל יופי של מל"טים (מטוסים ללא טייס), ושאין מה לדאוג. בהתחשב בכיוון שאליו לוקח אותנו הטייס, לא בטוח שהוא טעה.
- דניאלה לונדון דקל היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
