לנפתלי בנט תמיד הייתה דעה טובה על עצמו, יותר מאשר לאחרים עליו. ב-2006, לאחר תבוסתו לאהוד אולמרט, שלח בנימין נתניהו אנשים לבדוק אם בנט מתאים להיות ראש הלשכה שלו, ואלה הופתעו מתגובתו. "במקום לשכנע עד כמה הוא מתאים לביבי, הוא שאל כל הזמן אם ביבי ראוי שהוא יעבוד עבורו", סיפרו.
זה יכול להיות הסבר לתהייה מדוע חתר בנט להתמנות לתפקיד ראש הממשלה, בצירוף מקרים פוליטי נדיר, כאשר לרשותו עמדה סיעה של שישה ח"כים בפועל בלבד. כנראה האמין שהתואר, הפודיום עם סמל המדינה ודגלי הכחול לבן מאחוריו יעשו את שלהם. התוצאה הייתה עגומה ומפלגתו התפוררה לרסיסים כשאחריה גם הממשלה. אפילו משה שרת, שבפועל היה מחליף זמני של דוד ובן גוריון, ואהוד ברק – שתחתיו הידרדרה ישראל לאינתיפאדה השנייה – כיהנו יותר מבנט כראשי ממשלה.
בשל כך הוא היה צריך להיבחר לפלופ הפוליטי של השנה העברית שהסתיימה זה עתה ולמיצובו כמגלומן חסר מודעות עצמית. למרות זאת, בהפוך על הפוך וכנראה בלי כוונה, בעיני הוא ראוי בנט לתואר איש השנה של תשפ"ב, משום שהצליח להציב בפני הציבור מראה אמיתית ואכזרית של הזירה הפוליטית בישראל. מזה שנים רבות התקבעה בתודעה שלנו מפת דרכים של הוויכוחים בין המפלגות בישראל. בעיקר, שורטטה התהום הלכאורה בלתי ניתנת לגישור בין מחנה "הימין" לבין מחנה "השמאל". בנט, באמצעות הממשלה שהקים, הוכיח שמדובר במחלוקות מומצאות ברובן.
מנחם בגין הוא זה שחילק את המפה הפוליטית בין חסידי ארץ ישראל השלמה לבין שוחרי שתי המדינות – הישראלית והפלסטינית בגבולות 1967. אבל בפועל, ישנה כיום הסכמה רחבה בין מרבית המפלגות בישראל - מלבד הציונית הדתית מימין ומרצ והמפלגות הערביות משמאל - שפתרון כזה הוא בלתי אפשרי. מפעם לפעם הוא נזרק לאוויר - כמו בנאום בר אילן של נתניהו ב-2009 והנאום באו"ם של יאיר לפיד בשבוע שעבר - אבל ברור שהוא מושמע לצרכים פוליטיים ולא מעשיים. בנט הוכיח שניתן לקיים קואליציה שיש לה מכנים משותפים אחרים. הפעם זה התפורר אחרי שנה, בפעם הבאה אולי היא תחזיק מעמד יותר זמן.
נושא נוסף שבו הצטיירה חלוקה חדה בין "הימין" ו"השמאל" קשור בדתיים וחילוניים ובסוגיות דת ומדינה. בגוש הימין אכן נמצאות המפלגות החרדיות והציונות הדתית, וכן ישנו אחוז גבוה של דתיים ומסורתיים בקרב בוחרי הליכוד, אבל התברר שהמחלוקת בין הצדדים פריכה למדי. "ימינה" של בנט הייתה מפלגה דתית וימנית, שלמעשה טענה שיש מקום לשיתוף פעולה עם מפלגות בעלות השקפה חילונית. וכך התברר שלא נושא האמונה באלוהים הוא זה שהפריע למפלגות החרדיות, אלא ניסיונו של שר הדתות מתן כהנא ליעל את המערכת המדושנת והמסורבלת של שרותי דת, לטובת הציבור.
הוא הודיע שבכוונתו לקדם שינוי במערך הכשרות שייתן מענה לתנאי העסקת משגיחי הכשרות, לעודד תחרות בין גופי הכשרות וליצור סטנדרטים אחידים. כהנא גם ניסה לפתור את הבעיה של אלפי פסולי חיתון בישראל, באמצעות הקמת מערכת נישואין נפרדת למי שאינם מעוניינים להתחתן ברבנות.
ד"ר ברוך לשם"אני מאמין שכל אזרח במדינת ישראל צריך להיות מסוגל לממש את הזוגיות שלו באופן חוקי", אמר השר כהנא, וח"כ משה גפני מיהדות התורה מיהר להגיב: "מתן כהנא שם לו למטרה לרסק כל נושא של יהדות בישראל, כך שלא יישאר ממנה זכר, חס וחלילה". זה היה עימות בין מי שהפך את הדת לתעשייה שמספקת מצביעים וכספים, לבין מי שמנסה לספק את מאווייו הרוחניים של ציבור רחב.
וזהו אופיו האמיתי של המאבק בין המחנות הפוליטיים לקראת הבחירות בנובמבר. לא קרב בין תפיסות עולם אידיאולוגיות, אלא בין גוש בעל תפישה דמוקרטית וליברלית שבו הציבור וצרכיו הם אלה שעומדים בראש מעייניו, לבין גוש אנטי-דמוקרטי, משיחי החלקו, שבו הציבור הוא משרתם של אדונים - אדמו"רים חילוניים ודתיים. בנט, גם אם לא התכוון לכך מלכתחילה, הוא זה שהסיר את המסווה מפניהם של המשתתפים בנשף המסכות הפוליטי שלנו.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
