לקראת פסח החל הסבב הקבוע בדיון הציבורי סביב החמץ. בג"ץ, שמעולם לא פגש נושא לוהט מכדי לגעת בו, לא טמן ידו בצלחת והכריע כבר לפני שנתיים שהאיסור על הכנסת חמץ לבתי החולים אינו חוקתי. והנה, השנה, שבועיים לפני החג הפיץ שר הבריאות ניצן הורוביץ מכתב שמבהיר שאין לאסור את הכנסת החמץ לבתי החולים, ויו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן איימה ש"אנחנו באצבעות שלנו לא נוכל לאפשר לאדם כזה להמשיך ולהיות שר". מיד התכנסו הצדדים למחנות פוליטיים. בליכוד ובמפלגות החרדיות התייצבו לצד סילמן – ובעיקר נגד הורביץ. במפלגות השמאל ובמפלגות החילוניות כמובן גיבו אותו.
למרבה הצער, בהתנצחות הזו אין מנצחים. הורביץ, "ישראל חופשית" ושופטי בג"ץ הכריעו את הדיון לפי עמדתם וגורמים לציבור הדתי לעבור על איסור מן התורה של "בל ייראה ובל יימצא". מנגד, סילמן, ובעיקר המפלגות החרדיות שהובילו את האיסור מלכתחילה, שגו כשניסו להכריע את הדיון ברוב פוליטי זמני שהגביל במובהק את חירות הפרט.
נדמה שבכל הניסיונות המאולצים להכריע את הדיון לפי עמדה כזו או אחרת נעלמה היכולת לדבר אחד עם השני. לפני כחודש סיפר אושיית הרשת סמיון גרפמן על מסע שערך לאוקראינה ועל הרשמים שנחקקו בו. בסרטון, שהפך ויראלי, הוא תיאר כיצד נדהם לראות את הרוסים והאוקראינים, שבצעירותו היו חלק מאותה מדינה, נלחמים זה בזה בחירוף נפש. בדמעות הוא הביע את החשש שכאן בישראל נגיע למצב דומה של שנאה הדדית. מלחמת אחים. אני לא חושב שסערת החמץ תוביל למלחמת אחים, אבל היא בהחלט נדבך נוסף במתח הפנימי בין המחנות המתקטבים והולכים - בין יהודים לישראלים, בין שמרנים לליברלים, בין ימנים לשמאלנים.
האסיר הביטחוני חווה התגלות כשראה את הסוהר אוכל פיתה. בעיניו, אכילת חמץ בפסח היא משל להתפוררות האמונה של העם היהודי בסיבת קיומו
מיותר לציין שהשסעים הללו גלויים לעין גם כלפי חוץ. בספרו אוטוביוגרפי "ציוני דרך" מתאר הרב שלמה ריסקין מפגש שחווה עם אסיר ביטחוני פלסטיני ששוחרר בעסקת ג'יבריל והפך מתומך פשרה לתומך במאבק מזוין במדינת ישראל בגלל סערת חמץ זוטא שראה במו עיניו. הוא סיפר שהאמין בשלום מבוסס על פשרה כשסבר שישראל תנצח במאבק, אבל חוויה אחת שינתה את דעתו.
"זה קרה זמן קצר לפני עסקת השבויים, בחג הפסח שלכם", סיפר לרב ריסקין. בזמן שהתעמל בחצר בית הכלא הוא ראה סוהר אוכל פיתה עם פלאפל. האסיר הזכיר לו ש"היום הוא היום השלישי של פסח. התורה שלכם אוסרת עליך לאכול פיתה בפסח". לדבריו הסוהר ענה לו: "אני לא שם פס על ספר מלפני 4,000 שנה".
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
השר הורביץ, כמו הסוהר, לא שם פס על אותו ספר "מלפני ארבעת אלפים שנה". במכתבו לבתי החולים הוא שם פס גם על ציבור רחב שמאמין שהספר הזה הוא תכלית קיומנו. אבל המאבק על החמץ לא יוכרע במכתב של הורביץ, אפילו לא במאמר הזה.
עקיבא לםדניס ויסלפוהאסיר הביטחוני חווה התגלות כשראה את הסוהר אוכל פיתה. בעיניו, אכילת חמץ בפסח היא משל להתפוררות האמונה של העם היהודי בסיבת קיומו – זו שהביאה אותו להקים מדינה בארץ ישראל. אבל הציונות לא מתחילה או נגמרת בהקפדה על אי-אכילת חמץ. חלק מנס המדינה היהודית הוא היכולת לחיות יחד, בקיבוץ גלויות, ולהתמודד עם המורכבות שבמתח בין דתיים וחילונים על זהות המדינה.
אולי הפתרון לעימות הזה נמצא דווקא במקום שמלכתחילה הניע את השר הורביץ להפיץ את המכתב לבתי החולים מלכתחילה: בית החולים הדסה בירושלים. הנהלת בית החולים הפיצה פרוטוקול פנימי שלפיו העובדים, המטופלים והמבקרים יתבקשו לא להכניס חמץ במהלך החג. לא "יידרשו" ולא "יכפו". יתבקשו. מתוך כבוד הדדי נוכל לחיות כאן יחד – יהודים וישראלים, שמרנים וליברלים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים. למרבה הצער, בהיעדר יכולת לנהל שיח אמיתי בסוגיות מורכבות, יכול להיות שהמשבר הזה יוביל את מדינת ישראל לבחירות בפעם החמישית בשלוש שנים.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
