דיווח שליחנו לאוקראינה רון בן ישי
(צילום: גיל יוחנן, נויל האריס)
יום ראשון, שעת צהריים בקייב, השמש זורחת בחוץ. קר מאוד אבל אנחנו, כלומר כל האורחים במלון ובכללם יותר מעשרה צוותי טלוויזיה וכמה עשרות עיתונאים, לא יכולים לצאת. דלת היציאה וכל היציאות הצדדיות נעולות ואוקראינים גברתנים בחליפות ועניבות שומרים עליהן בנחישות ובלי רגישות.
הסיבה היא שיש עוצר בקייב מאתמול בחמש לפנות ערב ועד מחר בשמונה בבוקר. הסיבה לעוצר מעניינת – מתברר שהצבא הרוסי הצליח להחדיר לקייב כמה צוותים של הכוחות המיוחדים שלו, שלדברי אנשי ביטחון אוקראינים חברו כאן למשת"פים אוקראינים פרו-רוסים והם מבצעים פיגועי חבלה ומדי פעם ירי לעבר שוטרים ושומרי ביטחון מקומיים ששומרים על מתקנים חיוניים ומשרדי הממשלה.
הם לא רבים, אבל השלטון של וולודימיר זלנסקי חושש מאוד שהם יצליחו לערער את היציבות בקייב על ידי פגיעה באזרחים תמימים ובמתקני תשתית וכתוצאה מערעור היציבות תתחיל תסיסה פוליטית שתגרום בסוף להפיכה, כפי שכבר קרה באוקראינה כמה פעמים בשני העשורים האחרונים. אוקראינה לא יציבה מבחינה פוליטית ועל זה כנראה בינתיים בנויה תוכנית הפעולה של ולדימיר פוטין, שרוצה כאמור להחליף את הממשל של הנשיא זלנסקי במשטר נאמן לרוסיה כמו שיש בבלארוס ובמדינות אחרות.
כשהרחובות מתרוקנים, יחידות ביטחון הפנים של אוקראינה והמשטרה יכולים לצוד את אותם צוותים של הספצנאז הרוסיים והמשת"פים המקומיים. "כל רכב או כל אדם שנמצא ברחוב נחשב אויב", נמסר לנו בהודעה כתובה שהופצה בין אורחי המלון. ואכן, מדי פעם אנחנו שומעים במרכז העיר פרצי ירי נשק קל שבאים מכיוון ארמון הנשיאות ומהרחובות שסביבנו.
מי שיורה הם אנשי כוחות הביטחון האוקראינים שלוחצים על ההדק - אם מחמת עצבנות או משום שראו משהו חשוד והם יורים לעברו. לא שמענו חילופי אש שיעידו על קרבות בין הצדדים אלא רק פרצי אש חד-פעמיים המעידים בדרך כלל על מתח ועצבנות מצד הכוחות המגנים על העיר. בפרברי קייב, לעומת זאת, פועלים הכוחות המיוחדים הרוסיים והלילה נראה שהם החליטו להגביר את הלחץ הפסיכולוגי על האוכלוסייה על ידי זה שהם חיבלו בשניים-שלושה מתקני תשתית חשובים.
תיעוד כוחות רוסיים ברחובות העיר חרקוב
מצפון מערב לקייב עולה באש משעות הלילה וגם כעת מאגר דלק ענק, עמוד עבה של עשן שחור מתאבך לשמיים באותו אזור, שבו נמצא גם שדה התעופה אנטונוב המשמש גם את הצבא וגם מטוסי מטען אזרחיים. נשמעו פיצוצים גם על יד תחנת הכוח הראשית של קייב אבל לא נגרם נזק לתחנה. קרבות בין כוחות קטנים אוקראיניים ורוסיים רגליים בעיקר, מתנהלים בשכונות המזרחיות והצפון-מזרחיות של קייב וגם בדרומה של העיר מדי פעם. קייב מכותרת אבל על ידי כוחות רוסיים קטנים יחסית.
עכשיו כבר מתבהרת תמונת הלחימה והיעדים התודעתיים והקינטיים שאותם רוצה פוטין להשיג במבצע הפלישה לאוקראינה. התוכנית ההתחלתית הייתה כנראה לכתר את מרכזי האוכלוסין העיקריים ותוך כדי כך לנטרל את צבא אוקראינה. פוטין רוצה, ככל האפשר, להימנע מכניסה לערים ולישובים הגדולים הרוסיים. פוטין לא רוצה לחדור לקייב, הוא רוצה שהאוקראינים יפילו את השלטון ולא הטנקים שלו.
הגנרלים הרוסים יודעים שכניסה לשטחים הבנויים תביא להרג סיטוני של אזרחים ולוחמים אוקראינים אבל גם הרבה חיילים רוסים יחזרו הביתה ייהרגו, ייפצעו ויילקחו בשבי. העם הרוסי, אם אני נזכר נכון בימים שסיקרתי את המלחמה בצ'צ'ניה בשנת 2000, יתנגד ויזעם על שני הדברים: על פגיעה באזרחים אוקראינים תמימים שיש להם קרובים ברוסיה והם נחשבים בני העם הרוסי הגדול בכל מקרה, אך בעיקר אימהות רוסיות לא יאהבו שבניהן חוזרים בארונות הביתה, כפי שחזרו מאפגניסטן ואחר כך מצ'צ'ניה.
העם הרוסי רגיש לאבדות. כן, האימא הרוסייה לא תסלח לפוטין אם בנה לא יחזור הביתה. לכן, מכאן גם נובעת האיטיות שבה מתקדם הצבא הרוסי לעבר יעדיו. הוא עוקף ישובים אזרחיים, משתדל לא לבוא במגע עם אזרחים, ובשל כך גם הטנקים ושיירות רכבי האספקה ומכליות הדלק המלוות את הכוח המסתער נפגעים יותר ויותר על ידי הכוחות האוקראיניים המתחבאים משני עברי הצירים הראשיים והמשניים המוליכים לקייב, לחרקוב, לחרסון ולאודסה.
כמו אז - בקרבות עם הפלסטינים בביירות
מה שקורה לפוטין כרגע באוקראינה מזכיר לי מאוד את מה שקרה לנו במלחמת לבנון. לא הייתה לנו אז ב-1982 בעיה לרוץ עם אוגדות וחטיבות החי"ר מתוגברות בכמה חטיבות טנקים ולהגיע לפאתי ביירות. אבל שם נעצרנו וניהלנו קרבות אש עם הפלסטינים שהתבצרו במערב ביירות. אני מניח שהגנרלים הרוסים היום, מתחבטים כמו אלופי המטכ"ל ואלופי השדה של צה"ל, הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ושר הביטחון אריאל (אריק) שרון, אם להיכנס למערב ביירות או לא.
אותו ויכוח להערכתי כבר קיים, אם להיכנס לחרקוב שנמצאת ממש קרוב לגבול, ובשלב הבא תעמוד בפניהם הדילמה אם להיכנס ממש לקייב ואז הטנקים יהיו טרף קל למארבי הטילים של הצבא האוקראיני שיחכה לו מאחורי כל פינה והם יצטרכו לירות בתותחים לעבר בניינים שגרים בהם אזרחים ולזרוע קטל רב.
5 צפייה בגלריה
1982: רון בן ישי עם חטיבת טנקים של צה"ל שהתקדמה לעבר ביירות במלחמת לבנון
(צילום: יוסי בן חנן)
5 צפייה בגלריה
שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) בחפ"ק ב-1982
(צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
לכן, נראה לי שהגנרלים הרוסים היום כמו אלופי מלחמת לבנון לפני 40 שנה פחות כמה חודשים, מתלבטים ומהססים אם להתקדם עם הטנקים לתוך האזור הבנוי או להמתין במרחק כ-30 ק"מ מקייב ולחכות שהצנחנים והספצנאז וטילי הקרקע-קרקע ירסקו את מערכי ההגנה של צבא אוקראינה ואז כשזלנסקי יבין שצבאו נוטרל ושחדל לתפקד, הוא יברח מקייב ואת מקומו תתפוס ממשלה פרו-רוסית בלי שטנקים רוסיים ישעטו בשדרות הרחבות של קייב.
זו הסיבה שהלחימה מתנהלת באיטיות. סיבה נוספת היא שלרוסים יש כנראה בעיה עם שיירות לוגיסטיקה שהצבא האוקראיני תוקף אותן ועל ידי כך מעכב את תנועת הכוח המסתער. המצב ממש מזכיר לי את מה שקרה לנו במלחמת לבנון כמעט מכל ההיבטים וייתכן מאוד שגם פוטין יסתבך כי בינתיים צבא אוקראינה לא נוטרל והוא ממשיך להילחם ולגלות התנגדות, לא בכל המקומות אבל למשל סביב קייב אני רואה שמערכי ההגנה האווירית קיימים. הם מנסים ליירט את טילי הקרקע-קרקע שנוחתים בעיבורה של העיר ולפעמים מצליחים, לפעמים לא, ולפעמים הם פוגעים בבנייני מגורים גבוהים, אבל האוקראינים נלחמים וגם זה כנראה לא היה בתוכנית המבצע של שר ההגנה סרגיי שויגו והרמטכ"ל ולרי גרסימוב.
מעניינת לא פחות היא מלחמת התודעה שמתנהלת במקביל ללחימה הפיזית - הקינטית. הטנקים הרוסיים הקדמיים ביותר הסמוכים לקייב נמצאים כנראה במרחק של כ-30 ק"מ מהעיר, ומעבר לפיצוצי הטילים שנוחתים בשולי העיר על מחנות צבא ומתקנים צבאיים, אנחנו כמעט באפלה מוחלטת לגבי הלחימה. אין כאן מוסד כמו דובר צה"ל אלא ערב רב של דוברים מטעם עצמם, החל בחברי פרלמנט וכלה בפקידים של משרד הנשיא שלרוב מוסרים מידע שבמקרה הטוב הוא לא מדויק, ובמקרה הרע הוא פשוט פייק ניוז במודע כדי לרומם את המורל של האוכלוסייה האזרחית, האוקראינית, ולטעת מידע כוזב אצל שירותי המודיעין של פוטין וכוחותיו המתקדמים.
מלחמת המידע מתנהלת בכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא הלחימה הפסיכולוגית שנועדה לזרוע בהלה בקרב התושבים, כך למשל הרוסים מסיעים הלוך ושוב סמוך לגבול רוסיה-אוקראינה באזור העיר חרקוב והעיר הרוסית בלגורוד משגר רקטות רב-קני שמפציץ עם רקטות תרמובריות, מה שנקרא רקטות דלק אוויר, שפגיעה בבתים יוצרת ריק וחום בלתי-נסבל שפשוט מאדים יצורי אנוש ומשאיר את הבניין שלם.
תורים ארוכים במעבר הגבול בין אוקראינה לפולין
(צילום: אלכס ליטובצ'יק)
את כלי הנשק האיום הזה הם מראים בכל הזדמנות כדי שהאוקראינים יבינו את הרמז למה עלול לקרות להם, בעיקר לחיילים, אם יתנגדו מתוך בונקרים ובניינים לכוחות הרוסיים המתקדמים. זו דוגמה ללוחמה הפסיכולוגית. לצד זה יש סתם דיסאינפורמציה הישנה והמוכרת שנועדה לשרת את הלחימה וכן הפצת מידע השפעתי ברשתות החברתיות, כדי לייצר אווירה פוליטית שתתאים לכוחות הרוסיים הפולשים או לנשיא זלנסקי. מה שבטוח הוא שזלנסקי הצליח ליצור לעצמו יתרון גדול בקרב התודעה עם המנהיגות הנחושה והאסרטיבית שהוא מפגין.
בניגוד לכל הציפיות, זלנסקי הוא מנהיג והוא מנהל נכון את העניינים בשעה זו. עם זאת, נראה שהמידע שהוא מקבל אינו הרבה יותר מפורט והרבה יותר מדויק מהמידע שאנחנו מקבלים מדיווחי כלי התקשורת המערביים שמסקרים את הלחימה, וזה ניכר מאוד בהרבה תחומים. אוקראינה לא ערוכה למלחמה וגם כשהיא נלחמת - הצבא שלה פועל ביחידות נפרדות, אמיצות, לעיתים קרובות גם מיומנות, אבל אין ניהול קוהרנטי של הלחימה, מבוסס על פיקוד, שליטה ותמונת מצב "כוחותינו" אמינה.
ברור שגם הרוסים מפעילים מלחמת תודעה כמיטב המסורת הסובייטית שמשתמשת בלי למצמץ בשקרים, מידע כוזב, פייק ניוז וכל אמצעי שאפשר לערער בו את רוחו של האויב. מה שמעניין לגבי מלחמת התודעה הרוסית הוא שהיא מכוונת בעיקר נגד צבא אוקראינה. פוטין קרא לחיילים האוקראינים להניח את נשקם אם הם רוצים לשמור על חיי נשיהם, ילדיהם והוריהם. וזה כנראה ראש החץ התודעתי שמפעילה רוסיה במלחמת התודעה. גם מלחמת התודעה וגם הלחימה הקינטית הם חלק ממה שנקרא מלחמה היברידית, שהפלישה לאוקראינה היא כנראה המקרה האופייני ביותר שלה עד היום הזה.
