ההרס בוולנובאחה, העיירה שממנה הגיעה לאנה
(צילום: רויטרס)
כבר שלושה שבועות שאני בוכה, בכי שהתחיל באוקראינה, בבית שלי שבוולנובאחה בדונייצק ונמשך עד כאן, לחדר המלון. אני רוצה שהכול ייגמר, אני רוצה הביתה ולא יכולה לחזור. כל היום אני בוכה על החיים שעזבתי שם. עבדתי במלון, היו לי חיים טובים, גרתי עם בתי, שנמצאת עכשיו עם אביה בפולין, שם הוא גר. חשבתי שבגלל הקשר הישראלי שלי - הייתי נשואה לישראלי בעבר וגרתי פה בעבר כשברחתי מהמלחמה בקרים - יקבלו אותי יפה. אבל זה לא מה שקרה.
כואב לי על מה שקורה לנו כאן, כואב לי על הילדים ואנשים שמתו באוקראינה, מדינה שאם לא הייתה בה מלחמה לא הייתי עוזבת. אבל ברחתי, עם תיק אחד על הגב. מבלי לדעת מתי אחזור. פוטין הוא ההיטלר שלנו, אני רוצה שהוא ימות כי הוא לא בן אדם. אני רק רוצה שהוא יפסיק את המלחמה הזו ולמרות שאין לי שם בית יותר, אני חולמת לחזור לאוקראינה, אולי אשכיר דירה שם, כי פה, למרות החששות של השלטונות שלכם, זה לא ביתי.
הם החריבו את העיירה שלי, הבית שלי הופצץ בזמן שהייתי במקלט במשך שבעה ימים רצופים. הספקתי לראות אותו לפני שעזבתי, את מה שנשאר ממנו, כמה לבנים שעלו באש ובתוכן כל החיים שלי. הייתי בשוק, שום דבר לא מכין אותך לזה. לקחתי תיק קטן והכנסתי בו כמה תרופות ומסמכים.
מאז אני כמעט עם אותם בגדים מיום הבריחה. איתם עברתי לפולין ואז לרומניה ומשם לכאן. בארץ, במלון אליו העבירו אותנו יום לאחר שהגענו ביום חמישי, קיבלתי שתי גופיות, גרביים ופיג'מה. ככה שאין לי הרבה, ומתסכל שלא נותנים לנו לקבל תרומות, אבל הכי חשוב שאני חיה ואני מברכת על כך.
במשך יומיים הייתי בדרך לפולין, ישבתי על הרצפה באוטובוס. בגלל שחשבתי שפה יהיה לי טוב השתמשתי ב-600 האירו האחרונים שהיו לי בארנק וקניתי כרטיס טיסה. ממש לא חשבתי שככה יהיה, חשבתי שיתנו לי מחסה ומקלט עד שהמלחמה תסתיים. עכשיו הם רוצים לגרש אותי חזרה לרומניה, מדינה שאין לי בה כלום, לא משפחה, לא חברים ולא שפה.
פליטים מאוקראינה שהגיעו לנתב''ג לפני העברתם למלונות
מיום שישי אני פה במלון והמצב לא טוב. ביקשתי כבר לראות רופא מרוב הלחץ, התחלתי להרגיש כאבים בחזה שלשום כשהשוטרים באו לחדר שלי עם האזיקים. בהתחלה אמרו לי שתי כוס מים ותירגעי, רק אתמול כשהגיע נציג של הצבא אישרו לי לראות רופא.
החיים פה לא פשוטים, אני בבית סוהר. היום אחרי יומיים שהיינו סגורים כל אחד בחדרו אפשרו לנו לעבור בין החדרים, אבל לא לרדת מהקומה. יש לנו שומר בקומה שדואג שלא נהיה מחוץ לחדר במסדרון.
כל יום באים לפה שוטרים ואנשים אחרים שאומרים לנו - בואו למטוס. אני מתנגדת כמו כולם ומפחדת בכל פעם שיש דפיקה בדלת. אני בטראומה, ישנה עם בגדים כי אני מפחדת שיגרשו אותנו באמצע הלילה. אני לא יודעת מה לעשות אם ידפקו שוב פעם בדלת באמצע השינה.
האם כל הישראלים חושבים שהאוקראינים באו לכאן לעבוד? זה לא נכון. גרתי פה כבר ארבע שנים, אני מכירה ישראלים, חשבתי שאני מכירה את היהודים שהם האנשים הכי טובים בעולם. אבל מה שקורה פה לא בסדר, אנחנו לא חיות, אלא בני אדם.
מה זה משנה אם אנחנו יהודים או לא? ברגעים כאלו אנשים צריכים להיות נאמנים לחבריהם. שלא תטעו, יש אנשים שעוזרים למשל עורכי דיני ארקדי אליגולאשוילי, ארינה גיינר וצ׳ארלי אלימלך. אבל לא יכול להיות שאם אני נפגשת עם עורך דיני אני מוגדרת כחשודה.
הם כל הזמן בלחץ כאן, זה לא רק שאומרים לי מה לעשות ומתי. למשל לפני יומיים חברה הראתה לי משהו בפלאפון שלה, ישר הם שאלו אותי על מה הסתכלתי. מה אני גנבת? רוצחת? אי אפשר לדבר ככה עם אנשים. עד היום לא הסבירו לי למה אני לא משוחררת. כל מה שרציתי זה מקום בטוח עד סוף המלחמה. לא את זה.
הביא לפרסום: רועי רובינשטיין
