אוי ואבוי, בסרט החדש של דיסני ופיקסאר ישנה חצי שנייה שבה שתי אמהות לסביות מחליפות נשיקה. אלוהים אדירים, לא להאמין שכמה פעילים טראנסים מבקשים שיפנו אליהם בשם תואר מגדרי שלא נראה לנו הגיוני. וגם די, כמה אפשר: בבתי ספר ילדים עשויים ללמוד שלא כל המשפחות מורכבות מאב ואם, והעבדות היא חלק מהותי מההיסטוריה של ארה"ב (מה שנלמד שם ממילא במשך עידנים).
אם לרגע מתעלמים ממבול הפסיקות הקיצוניות ששינו כעת את אמריקה - מהפלות ועד זכויות נשיאת נשק - ניכר שההצלחה הגדולה של המחנה השמרני שם, אבל גם כאן, היא במלחמת התרבות. לוקחים סוגיות מינוריות בוויכוח בין שמרנים לליברלים, כמו איך לחגוג את חג המולד או עד כמה ראוי להכניס את דגל הגאווה למיינסטרים, והופכים אותן לוויכוח שיכריע את עתיד תרבות המערב.
אין מילה שזינקה באחרונה לצמרת השימוש השחוק בשיח הפוליטי יותר מהמונח WOKE - עיוות של המילה "התעוררתי". זה לגלוג שמרני שמדמיין איך הפרוגרסיבי המשוגע פועל לכפות על כולם "להתעורר" ולראות את המציאות כמוהו. בישראל, שבה המונח כבר נפוץ בקרב אנשי תקשורת ימנים בטוויטר, מעדיפים עוד יותר את רצף המילים "טרלול פרוגרסיבי" - עדות לפוליטיקת הבוז שהשתלטה על העולם. אימוג'י של גבר בהיריון, כניסת מפלגה ערבית לקואליציה, או שיעורי חינוך מיני אינם עוד נקודות להתווכח עליהן. הם ההוכחה לשיגעון של הצד השני, ומי רוצה להיות מזוהה עם משוגעים?
בשעה שברשת מחליפים מהלומות ועקיצות, בוושינגטון שורה של שופטים קיצוניים שמונו על ידי נשיא וקונגרס המייצגים מיעוט מובהק - שינו באחת את אופייה של המדינה בסוגיות מהותיות שרלוונטיות לביטחונם ולרווחתם של מאות מיליוני אנשים - איך לא, בעיקר נשים. זאת כתוצאה משיטה פוליטית עקומה שהתהוותה על ידי בעלי עבדים לפני כמעט 250 שנה, ותוך הסתמכות על מסמך מתקופה זו שרומם לדרגת כתבי קודש.
בנימין טוביאסצילום: בנימין טוביאסאכן, בארה"ב וגם בישראל, מיעוט כופה את עמדותיו על הרוב. רק שזה לא המיעוט שמדברים עליו: זהו הימין הדתי והקיצוני ששואף להחזיר את העולם לימים של "סדר", קרי הסדר שמתאים לו. מלחמת התרבות המוצלחת שלו היא תרגיל הטעיה מושלם, בשילוב השלכה קלאסית: האשם את יריבך במה שאתה מבצע לפני שיאשימו אותך. אפשר לתהות איפה נמצא הרוב הליברלי החילוני בארה"ב, במאבקו ב"טרלול הרגרסיבי", הממשי מאוד, שהוא ניצב מולו. למה הוא נופל שוב ושוב למלכודת "מלחמות התרבות", לוויכוחי סרק כמו אם צריך לתאר לטינים כ-Latino או LatinX, ולא בשאלה מדוע ערכי הרוב לא מיוצגים בשיטת הממשל הנוכחית, וכיצד יש לפעול כדי לשנות אותה.
גם בישראל נוטים פוליטיקאים מיומנים לומר במילים ברורות מה "העם" רוצה ומהן עמדותיו. לעיתים קרובות - למשל בנושאי שבת, ובכלל בסוגיות דת ומדינה - הן בעיקר תוצאה של מבני כוח שהשתרשו בפוליטיקה המקומית, שנותנת עודף ייצוג לקבוצות מצומצמות בחברה הישראלית (נניח לובי ההתיישבות ביו"ש, או חצרות המפלגות החרדיות). גם כאן זו תוצאה של מלחמת תרבות מוצלחת, שהפכה רוב למיעוט ורעיונות לגיטימיים לשיגעון. אולי הגיע הזמן לעצור את הטרלול הזה.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
