שורד השואה נחום אסטיס (85) התייחס היום (שני) לטענה שלפיה לא ניתן להשוות את השואה לטבח 7 באוקטובר. "לפני שבעה חודשים היינו עדים לפשעים איומים שהעלו אסוציאציות לעבר", אמר אסטיס על רקע דבריהם של נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו שציינו בנאומיהם אמש בעצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם" כי אין להשוות בין שני האירועים. לדברי אסטיס, "שוב פגעו והרגו יהודים וזה פגע בתחושת הביטחון של כולנו, אבל מה יגידו שורדי השואה? רבים אומרים שאין מה להשוות את אירועי אוקטובר לשואה, אבל זה היה גרוע לא פחות".
4 צפייה בגלריה
"שוב פגעו והרגו יהודים וזה פגע בתחושת הביטחון של כולנו". נחום אסטיס
(צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
הדברים הנוקבים של שורד השואה אסטיס מקריית שמונה, ש-14 מבני משפחתו נרצחו בטבח באבי יאר ב-1941, נאמרו בישיבה מיוחדת שערכה הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה בכנסת בראשות ח"כ מירב כהן (יש עתיד). בישיבה השתתפו שורדי שואה מעוטף עזה וצפון הארץ שפונו מבתיהם בעקבות טבח 7 באוקטובר. "כמעט 15 אלף שורדים נפטרו בשנה האחרונה, וזה תמרור אזהרה לכולנו לפעול לרווחת השורדים", אמרה ח"כ כהן. "2,000 שורדים פונו מבתיהם עקב המלחמה. שורד השואה משה רידלר ז"ל נרצח במתקפה, ושורד הפרהוד שלמה מנצור מכיסופים נחטף לעזה".
שורד השואה פרץ סבח נולד ב-1937 באלג'יריה, שם סבל מהצקות של המוסלמים המקומיים ומרעב ששרר באותה התקופה. ב-7 באוקטובר היה בביתו בשדי אברהם בחבל שלום, ומתחילת המלחמה הוא מפונה מביתו. "אני זוכר בעיקר את תחושת הרעב כילד. נאלצנו לחלוק ביננו את מעט האוכל שהיה. כשהייתי בן 6, נחתו בנות הברית באלג'יריה והצילו אותנו מהגרמנים.
"ב-7 באוקטובר חוויתי טראומה עצומה, זאת הייתה שואה עבורי. חשתי תחושת פחד וחוסר ודאות. במשך שלושה ימים הסתתרתי בממ"ד לבד כשקול היריות משתולל בחוץ. בשבת ההיא בבוקר התעוררתי לרעש של הפצצות וירי, לא היה חשמל ולא יכולתי להתקשר כדי לברר מה קורה. נעלתי באמצעות מוט את דלת הממ"ד. ככה הייתי במשך יומיים, ללא חשמל וללא תקשורת. הייתי עם מעט אוכל ומים, עד שבזכות המשפחה שלי הגיעו אליי כוחות הביטחון לשחרר אותי לרכב חילוץ. לא הספקתי לקחת שום דבר איתי".
הטקס הממלכתי "לכל איש יש שם" בכנסת
(צילום: ערוץ הכנסת )
בדיון דיבר גם שורד השואה מיכאל קופרשטיין, סבו של בר קופרשטיין שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים. "עברתי את השואה הגדולה ביותר שהייתה", תיאר סבו של החטוף. "בוקר אחד מוקדם שמענו פיצוצים בעיר שבה חייתי במולדובה. הבניין התחיל ליפול ואמא הצילה אותי. עלינו לרכבת ולאחר כמה קילומטרים המטוסים פיצצו את הרכבת ורוב היושבים נהרגו. הצלחנו לברוח ורצנו ליער.
"אמא לא הספיקה לקחת מים ואוכל, דפקנו בדלתות של אנשים שגרים בדרך והם סגרו את הדלתות בפנינו ואיימו עלינו שהם יקראו לצבא. ככה הסתובבנו במשך שבועות. אכלנו את מה שמצאנו על האדמה. סבלתי מקור, רעב וצמא. ב-1943, כשהצבא האדום הצליח לשחרר את סטלינגרד, אספו את הילדים ושלחו אותנו לסיביר. שנה וחצי לא ראיתי את אמא שלי. חזרנו לצ'רנוביל. את אבא שלי לא ראיתי 10 שנים, לא ידענו מה איתו ואיפה הוא. הסתבר שהוא ישב בכלא 10 שנים בכלא הסובייטי רק בגלל שהוא נפל בשבי הגרמני בזמן המלחמה".
על הנכד בר שנמצא בשבי חמאס 213 ימים, אמר קופרשטיין: "הנכד שלי מצוין, חברמן, שירת בצבא ונותר לו חודש להשתחרר מהצבא. הוא אבטח את המסיבה. בשש וחצי אשתי ביקשה לדבר איתו, הוא ענה ואמר שהכול בסדר. אבל הסבתא שומעת שמישהו לידו צועק שיש רקטות שנופלות עליהם והשיחה נותקה. מאז לא הצלחנו להשיג אותו. הבת שלנו חיפשה אותו בכל בתי החולים, התקשרנו לצבא ולמשטרה שלא עזרו לנו. לא רצו להראות לנו את הסרטונים והתמונות שהופצו שרואים אותו קשור והוא צועק את השם שלו".
הסב אמר עוד: "את הסרטונים האלה לא קיבלנו מהצבא אלא מהטלגרם. בר עבד כדי לסייע לפרנס את המשפחה ואת האחים שלו. אנחנו לוחצים ומבקשים לשחרר אותו, אבל אין מידע עליו. חבר של בר אמר לו לברוח, אבל בר היה חובש ובחר להישאר ולטפל בפצועים במסיבה. הוא הספיק לפנות שלוש פעמים פצועים למושב פטיש עד שנתפס".
שורד השואה שלמה כהן פונה מביתו במושב עמיעוז במועצה האזורית אשכל שבועיים אחרי המלחמה. "באוקטובר נשארתי לבדי ביישוב עם אקדח טעון, אין לי מקלט או ממ"ד. פוניתי למלון באילת רק לאחר שבועיים ומשם הגעתי לבית אבות בבאר שבע. מצפים לימים טובים יותר שנוכל לחזור לביתנו".
כהן, שנולד ב-1934 בטרנסילבניה שברומניה, הוברח בתחילת מלחמת העולם השנייה יחד עם אחיותיו לבית יתומים בבודפשט שבהונגריה. לאחר מכן הוא נלקח לגטו, ואביו נשלח למחנה עבודה. את האב פגשו רק כאשר עלה לארץ. מאז שהפך לקצין בצה"ל כהן מתגורר בנגב המערבי, ובעברו היה אחראי ביטחון של אזור רחב ביישובים בעוטף.
"הסתתרנו בבית יתומים יהודי", סיפר כהן. "הגרמנים הרגו את אמא שלי מיד לאחר שילדה תינוק. הסתתרנו בבית יתומים בנפרד מהאחיות שלי. הגרמנים פלשו לשם ושלחו אותנו לגטו. משם הובלנו יום אחד לנהר הדנובה. קילומטרים שלמים של יהודים. במשך יום שלם הם ירו בקבוצות של 20 יהודים בכל פעם לתוך הנהר. כשהגיע תורי ותור האחיות שלי, החזקתי בידיים שלהן והן בכו. פתאום שמענו שצועקים לחזור חזרה לגטו. בדרך חזרה מטוס רוסי הטיל פצצה, ניצלתי את המצב וברחתי עם האחיות שלי חזרה לבית יתומים. כשבבוקר יצאתי לחפש אוכל, ראיתי את כל אלה שנותרו מאחור מתים. כשנגמרה המלחמה עליתי לארץ".
