נהריה התעוררה הבוקר (חמישי) לקראת סוף שבוע ראשון שקט, בתקווה, אחרי כמעט 14 חודשים של אזעקות. הלימודים במסגרות החינוך טרם שבו לפעילות רגילה, התלמידים עדיין לומדים דרך הזום, אך הציפייה היא שבשבוע הבא – עם הנחיות צה"ל ופיקוד העורף, בעקבות הסכם הפסקת האש בחזית הצפונית – בנהריה יחזרו אט-אט לשגרה מלאה.
נהריה, אחרי ההסדרה עם לבנון
(צילום: גיל נחושתן)
בכניסה הראשית לעיר, בשדרה המפורסמת בגעתון, היה קשה שלא להבחין בפקק תנועה שהשתרך במשך דקות ארוכות. זאב ז'בוטינסקי בר ששת, תושב העיר הוותיק, הסביר לנו: "תבין, אחרי 14 חודשים רצופים של כטב"מים וירי בלתי פוסק, אתה סוף-סוף עושה את מה שאתה אוהב – יושב עם החברים שלך בבית קפה, ולא חושש. באמת שאני לא חושש. נכון, איש לא באמת יודע כמה זמן הפסקת האש תחזיק מעמד, אבל בינתיים יש שקט, וזה הדבר הכי חשוב כאן. לאט-לאט הביטחון של התושבים יחזור. אם השקט יחזור, זה יחזיר אולי גם מטיילים ונופשים. חייבים לחזור לשגרה, לעסקים כאן היה קשה מאוד בתקופת המלחמה".
עסקים רבים בשדרות הגעתון פתוחים. בתי הקפה עמוסים במפגשי פרלמנטים, וניתוחי מצב ופוליטיקה נשמעים כמעט בכל שולחן. לצד העסקים הפתוחים, אחרים נסגרו בשל המלחמה. עוד ועוד שלטי השכרה נקרים בדרכנו. ראש העיר רונן מרלי התעקש שלא לפנות, להמשיך לפעול במסגרת המלחמה עם כל הקשיים הרבים. "תבין, זה רק היום השני כאן בלי אזעקות, ייקח זמן להתרגל", אמר לנו יורם אלקובי, בעל בית הקפה "יו יו" בעיר. "אני אישית חושב שהיה צריך לפעול עוד כמה חודשים, או שיהיה אזור חיץ מסודר. כמה שנים ושוב נחזור למצב שחיזבאללה מתחמש, ומה עשינו בזה?"
"ייקח זמן להתאושש"
רק ביום חמישי שעבר היינו פה. אינספור אזעקות, טילים והרוג נוסף, בריאן דירקטור (27) ממעלות, ההרוג הרביעי תוך חודש בעיר הצפונית, שכאמור לא פונתה מתחילת המלחמה. דירקטור נהרג בעקבות מטח של עשר רקטות שנורו מלבנון. הצעיר, נהג משאית, לא הספיק להגיע למרחב מוגן. הוא הספיק לעצור בצד, ירד מהמשאית וחיפש מחסה – אך נפגע אנושות מרסיסיה של אחת הרקטות שלא יורטו, בעת שהיה ליד גן שעשועים – ולאחר מכן נקבע מותו.
"טיבן של מלחמות להסתיים בסופו של דבר", ציין דוד הרוש, "תראה, נעים, אנשים יוצאים, וזה כיף בלי אזעקות. כמה זמן זה ייקח? איש לא יודע באמת. עסקים נסגרו, תלמידים טרם שבו כאן ללימודים, אבל המבחן הגדול באמת יהיה לא בכמה פגענו וכמה השמדנו בארגון הטרור חיזבאללה – אלא כמה באמת נשאר להם. ובכלל, איך מנגנון האכיפה אמור לעבוד ולפקח? חייבים לפעול במהירות, אסור לחזור למקרה האוהל המפורסם שאיש לא עשה בו מאומה בגבול ליד מטולה".
ליד הטיילת פגשנו אנשי מס רכוש שהגיעו מבאר שבע כדי לסייע לתושבים שרכבם נפגע במהלך המלחמה. "רסיסים פגעו בצמיגים של הרכב שלי", סיפר לנו תושב בשם רמי. "החלפתי צמיגים, הבאתי קבלות. אנשי מס רכוש מסייעים ועובדים כאן בעיר שלנו. הרבה רכבים נשרפו כליל, יש המון שנפגעו, אבל צריכים לתקן ולהביא קבלות. מנסים לסייע, זה ייקח זמן".
שעת צהריים בנהריה. בתחנת המוניות שליד תחנת הרכבת, הנהגים מתחילים לקבל קריאות בקשר. "ייקח זמן להתאושש ולנוע בכבישים. יש בתים שנפגעו, רכוש, מכוניות. העיקר שהפרנסה תחזור לאט-לאט, והכי כיף בלי האזעקות הבלתי פוסקות האלה וחדירות הכטב"מים", סיכמו הנהגים בדרכם לנסיעה נוספת.
"ברגע שהם יוכלו, הם יהרגו אותנו. אז למה שנחזור?"
בתוך כך, אמרה לאולפן ynet יהלי בדיחי, תושבת העיר: "האמת שלא חזרנו, אנחנו עוד לא מאמינים להפסקת האש. כמו שאנחנו רואים, יש הפרות קטנות כאלה, הם עוד מנסים אותנו. אנחנו עוד לא מרגישים בטוחים לחזור הביתה. אני שואלת את עצמי האם המחיר הכבד ששילמנו כל השנה היה שווה את זה. כולנו מכירים מה יש בצד השני של הגבול – הם תאבי מוות, רוצים לרצוח אותנו, לאנוס אותנו. הם לא חברים שלנו, לא אוהבים אותנו ולעולם לא יאהבו. הם לא רוצים אותנו שם. ברגע שהם יוכלו, הם יהרגו אותנו. אז למה שנחזור?"
(צילום: ירון ברנר)
רועי צ'רבינקה, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ מצובה, סיפר: לגבי העניין של הפסקת האש, זה בא לנו די בשוק, אנחנו כרגע מנסים לעכל ולהבין מה קורה איתנו פה. אין פה תחושה של ביטחון כרגע. אנשים לא ימהרו לחזור וזה ייקח זמן. אנחנו באותה מתכונת, שום דבר לא השתנה. אנחנו ממשיכים עם אותן השמירות, עם אותם הדברים שהיינו עושים לפני זה. זה עם של גיבורים, של אריות, של אנשים שבאים, תורמים ונותנים מהזמן שלהם. אנחנו רוצים לחיות פה, בחבל הארץ הכי יפה במדינה הזאת, בביטחון. אנחנו רוצים שהמדינה לא תפקיר אותנו. אנחנו פה כדי להישאר, ואף אחד לא יזיז אותנו מפה".
איתן דוידי, יושב ראש מושב מרגליות, הטיח: "כל חברי כיתת הכוננות, מהגליל המזרחי עד הגליל המערבי, אלה האנשים שהחזיקו פה את הגבול ועשו את העבודה עם צה"ל. לא אף פוליטיקאי שעכשיו יתהדר באיזה סוג של ניצחון ויגיד 'ניצחנו והבאנו תוצאות, הבאנו הישגים'. רועי הביא הישגים, חברי כיתת הכוננות הביאו הישגים, אנשי הצבא הביאו הישגים, להבדיל אלפי הבדלות מהפוליטיקאים שגרמו לו לנזקים ולעוגמת נפש מאוד-מאוד גדולה במשך כל התקופה הזאת, שלא הדירו את רגליהם לצפון כדי לראות מה קורה פה".
